400 ציורים בשני לילות ושני ימים

עבודות האמנות של אנטולי שמואל שלסט תלויות במוזיאונים בסנט פטרבורג וקייב. היו לו תערוכות יחיד בגרמניה ובהולנד, במלזיה ובאוזבקיסטן. בעשור האחרון הוא חי ויוצר בישראל, ומציג בין השאר בגלריה הירושלמית של אשתו מרינה. החיבור שלו לו אל היהדות נוצר בגללה. מרינה יהודייה.

“נולדתי בקייב, במשפחה אוקראינית פשוטה”, הוא מספר. “השכנים שלנו היו אנשים מכל מיני אומות. כשהייתי בן עשר קראתי לראשונה את התנ”ך, הברית הישנה כפי שהנוצרים מכנים אותו, והסיפורים שם הדהימו אותי, אבל את היהדות הכרתי למעשה רק אחרי שהתחתנתי. דרך מרינה פגשתי סירובניקים, ואצלם יכולתי למצוא ספרות דתית שנאסר אז להחזיק בה”.

מתי עזבתם את קייב?

“ב-1986, אחרי אסון צ’רנוביל, היינו חייבים להרחיק את הילדים שלנו מהקרינה. עברנו לטשקנט כי למרינה היתה שם משפחה. גרנו באוזבקיסטן יותר מעשור. אלו היו שנים פוריות מאוד. פתחנו בטשקנט את הגלריה הפרטית הראשונה בכל אסיה המרכזית. יצרתי אז כמה סדרות גרפיות בהשראת השירה המזרחית. ב-2000 עברנו לגרמניה, ושם המשכתי לעבוד בסגנון הזה, וגם הוספתי מוטיבים אסלאמיים ויהודיים. ואז התחלתי לעבוד על הסדרה בהשראת השירה הסופית והקבלה”.

שילוב מעניין.

“כן, וזה היה אתגר רציני. כדי לגשת לעבודה הייתי חייב דחף חזק. ממש ביקשתי עזרה משמים. ואז קרה מקרה מיסטי באמת. עבדתי רצוף שני ימים ושני לילות ויצרתי משהו כמו 400 ציורים. זה היה סוג של טראנס. הרגשתי מדהים. ואחר כך, כשהסתכלתי על הציורים, כמעט התעלפתי. בין הדמויות שציירתי מצאתי כמעט את כל האותיות האל”ף-בי”ת העברי. לא כתבתי אותן. הן כאלו הופיעו שם לבד”.

השלמת את הסדרה?

“לצערי לא. היה מו”ל במינכן שהתכוון להוציא לי אלבום, אבל אחרי הפיגועים של 11 בספטמבר, נסוג מהתוכנית זאת. אבל העבודה על הסדרה קירבה אותי עוד יותר ליהדות. ואז קרה משהו משמעותי: קראנו לבן הקטן שלנו את ‘טאראס בולבה’ של גוגול. כשהגענו לקטע שבו מופיעים יהודים, הוא שאל: ‘מה, פעם יהודים היו קוזאקים?’ צחקנו כמובן, אבל התחלנו לחשוב – הילדים שלנו יודעים מעט מאוד על יהדות. התחלנו ללמוד ביחד את המסורת, להדליק נרות שבת, ללכת לבית כנסת. עברנו כולנו – אני ושלושת בני – ברית-מילה. השתלבתי בקהילה היהודית עד כדי כך שהגבאי הזמין אותי לעלות לתורה עוד לפני שעברתי גיור”.

אחרי העלייה לארץ, אחד מבניו של אנטולי ששירת בצה”ל הצטרף לקורס הצבאי של נתיב. למרות שעל פי ההלכה הוא יהודי, הבן רצה להעמיק את הידע שלו במסורת היהודית ובתולדות הציונות. “וכדי להפוך למשפחה יהודית לחלוטין”, אומר אנטולי, “החלטתי להתגייר שנה לאחר שעלינו. השם היהודי שבחרתי לעצמי הוא שמואל, כי שמו של סבי היה סמואל. אני ממשיך כמובן לשאוב השראה ממוטיבים יהודיים, הם מופיעים ברוב העבודות שלי בשנים באחרונות”.