“בהתחלה היה לי קצת קשה, אבל מרגע שנכנסתי לעניינים, עפתי על זה”

 דין שו”ב, בן 20, חייל בהנדסה קרבית. נולד בישראל. גר בנהריה. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

לדין שו”ב יש שם משפחה מיוחד – שו”ב הוא ראשי תיבות של שוחט ובודק. סבא רבא של דין היה יהודי דתי, שנעצר בלנינגרד בסוף שנות השלושים על ידי השלטונות הסובייטיים ונשלח עם אשתו לגולאג. בנם היחיד, שהיה אז בן שלוש, הועבר לבית יתומים בקזחסטן ואחר כך עבר בין משפחות מאמצות. בשנות החמישים, אחרי מות סטאלין, שוחררו ההורים מהמחנה והחלו לחפש את הבן. כשאיתרו אותו, הוא כבר היה בן עשרים פלוס. רק אז נודע לסבא של דין שהוא יהודי.

“הם נפגשו במוסקבה”, מפרט הנכד, “אבל אחרי המפגש המרגש, הדרכים שוב נפרדו. סבא היה טכנאי מטוסים, היו לו עבודה וחיים משלו, וההורים שלו נשארו דתיים. אז הם לא כל כך שמרו על הקשר”.

ובכל זאת יצא שסבא של דין התחתן עם יהודייה ונולד להם בן. “אבא שלי”, אומר דין, “שהחליט לחיות כיהודי במדינת ישראל. הוא ואמא ואחותי הגדולה עזבו את קזחסטן ב-1991 ועלו לארץ. כעבור שנתיים עלו גם סבא וסבתא שלי. אני כבר נולדתי כאן”.

אמא של דין ממוצא צועני. הסבים והסבתות שלה שלו ברחו מאוקראינה לקזחסטן בזמן מלחמת העולם השנייה, כי הנאצים רדפו ורצחו גם צוענים. “באוקראינה הם הפכו לנוצרים, אבל אמא שלי מאוד פתוחה למסורת היהודית. הבית שלנו חילוני באופן כללי, אבל תמיד חגגנו חגים והדלקנו נרות בחנוכה”.

מתי החלטת להתגייר?

“חשבתי על זה מגיל 12, כשאחותי עבר גיור בצבא. כשהתגייסתי מיד הודעתי למפקדים שאני מעוניין לצאת לקורס נתיב, ואחרי הטירונות באמת יצאתי לקורס הבסיסי. היה כיף – שיעורים, חברים. תכננתי להמשיך לסמינרים מיד, אבל זה לא יצא”.

למה?

“כי נפצעתי בפעילות מבצעית בעזה. אני מכונאי רכב בהנדסה קרבית, ושברתי רגל כשחיפשנו מנהרות. זה עיכב את היציאה שלי לסמינר א’ כי לקח לי זמן להחלים. כשהגעתי לסמינר, החוויה הייתה מאוד שונה מהקורס הבסיסי – יש שם למידה רצינית של כל העניינים – תפילות, ברכות. בהתחלה זה היה קשה, ואפילו גרם קצת לירידה במוטיבציה, אבל לקראת סוף סמינר א’ נכנסתי לעניינים. אפשר להגיד שעפתי על זה. נחשפתי להרבה דברים שממש עניינו אותי”.

יש משהו שאתה זוכר במיוחד?

“חגיגות שמחת תורה במהלך הסמינרים. כולנו, חיילים ומפקדים, מורים ורבנים, שרנו ורקדנו ושמחנו. זאת היתה חוויה מדהימה”.

איך עבר עליך הדיון בבית הדין?

“בתקופה שלפני בית הדין לא התרגשתי, הרגשתי שאני מוכן, אבל באותו יום ממש נלחצתי. פתאום היו לי כל מיני חששות. נכנסתי לפגישה עם הדיינים מאוד לחוץ. הם התחילו לשאול אותי על אורח החיים שלי – וזאת היתה שיחה נעימה כזאת. ביקשו ממני לצאת ולחכות בחוץ. חיכיתי כמה זמן ואז הודיעו לי שעברתי בהצלחה. הכל עבר מהר יותר וקל יותר ממה שחשבתי. זאת היתה תחושה נהדרת”.