חלום אריזונה

אליסה נולדה למשפחה נוצרית שחיה בשלווה בפיניקס, אריזונה. כל בני המשפחה מאמינים בישו והברית החדשה היא מבחינתם אורים ותומים. לאליסה, לעומתם, משהו לא נתן מנוח.

“כל חיי התחנכתי וגדלתי על השקפת העולם של הנצרות”, היא מספרת. “בתיכון נחשפתי בפעם הראשונה לתנ”ך, ואז הדברים פתאום לא הסתדרו לי. שאלתי את עצמי: אם כל המצוות והחוקים כתובים כבר בתנ”ך, למה מגיעה הברית החדשה וטורפת את כל הקלפים? לא הצלחתי למצוא תשובה לעניין הזה, והספק התחיל לכרסם בי יותר ויותר. התעמקתי בלימודי התנ”ך ומשהו בלמידה הזו הרגיש לי מאוד בשל ונכון. התחברתי לחוקים, למצוות ולדרך החיים שהתורה מתווה. ההורים שלי מצדם לא ממש הבינו למה אני לא מוצאת שקט ומנוחה באמונה שלי. היה להם קשה עם העובדה שהם גידלו אותי כנוצרייה ופתאום אני מתחילה להעלות סימני שאלה ושום תשובה לא מספקת אותי”.

אחרי התיכון המשיכה בלימודיה עד שבשנת 2011 החליטה לעבור גיור רפורמי, וזמן קצר אחריו הגיעה לישראל במסגרת פרויקט “תגלית” והתאהבה. “אהבתי מאוד את מה שראיתי כאן, אבל במסע הזה אי אפשר באמת לדעת איך זה לגור בישראל. מהסיבה הזו החלטתי כעבור שנה להצטרף למסלול ‘מסע’ והגעתי לבאר שבע. התנדבתי שם כמורה לאנגלית בבית ספר ממלכתי דתי, גרתי בעיר ופגשתי את בני הקהילה במקום. אהבתי את ההרגשה, נהניתי מהעובדה שאני יכולה ללמד כאן, ואז בעצם החלטתי באופן סופי שאני רוצה לעלות ולגור בישראל. אמנם חזרתי לארצות הברית, אבל בידיעה שאני הולכת לבשר להורים שלי שאני מתכננת לעלות לישראל ולעבור גיור אורתודוקסי”. כך עשתה ולפני שלוש שנים עלתה ארצה.

הוריה קיבלו את העובדה שבתם הבכורה החליטה לעזוב את הדת הנוצרית ואת ארצות הברית ברגשות מעורבים. “לאבא שלי היה קשה עם ההחלטה שלי. הוא ניסה לדבר איתי, אבל הבין שהאמונה באלוהים והחיבור לערכים של היהדות עושים לי טוב ושאני מרגישה יותר שלמה איתם. בסופו של דבר הוא קיבל את זה ואמר שהוא מעדיף שאני אמיר את הדת שלי לדת אחרת מאשר שאהפוך לאתאיסטית, למשל. אמא שלי הייתה יותר מכילה. היא הכירה משפחות יהודיות שגרו לא רחוק מאיתנו באריזונה וראתה איך הן מתנהגות ואת הערכים שעליהן גדלים הילדים. שניהם בסופו של דבר השלימו עם המהלך שעשיתי והיום היחסים בינינו טובים מאוד”.
אחרי שעברה בישראל גיור אורתודוקסי בבית מוריה, הכירה אלישבע את מי שהיום הוא שותפה לחיים – בעלה. אז גם גילתה שיש לדת נדבכים נוספים שאליהם לא הייתה מודעת לפני. “אני אדם שאוהב לדעת את הדברים מראש. כשלמדתי לצורך תהליך הגיור הרגשתי שיש לי המון ידע מארצות הברית, אבל כאן הוא קיבל יותר עומק ומשמעות. יחד עם זה, אף אחד לא דיבר על החובות שלי כאשת איש, על החוקים וההלכות שקיימים בנושא. לזה התוודעתי רק כשלמדתי עם מדריכת הכלה שלי לקראת החתונה. הדברים האלו הפתיעו אותי מאוד והיה לי קשה לקבל חלק מהם. עכשיו ממרחק הזמן אני מבינה יותר ויודעת שאלו דברים נכונים”.
החיים, כידוע, מלאי הפתעות ואתגרים. לפני כמה חודשים, אחרי ציפייה והתרגשות לקראת בואו של תינוק למשפחה המתרחבת, עברה אלישבע לידה שקטה. העצב היה קשה מנשוא. “הייתי זקוקה לחיבוק. זו חוויה קשה מאוד מטבע הדברים וכאישה את מאוד רוצה להתחזק על ידי בעלך. כיוון שהייתי בימי נידה, בעלי בעצם לא יכול היה לחבק אותי באותו הזמן. למזלי אמא שלי והבנות של בעלי מנישואיו הקודמים היו סביבי, תמכו ועזרו ככל שיכלו. אמנם זה לא אותו הדבר, אבל זה עזר לי מאוד. בכלל, ללא קהילה תומכת ועוטפת קשה לעבור את התהליך ולשמור על אורח החיים הדתי. יש המון דברים שעושים יחד, ובעיניי לקהילה יש מקום אדיר בהצלחת התהליך שלי ושל רבים אחרים שאני מכירה”.

“יש כאלה שמתייחסים אלינו כאל סוג ב’ וזה מאוד לא נכון להתנהג בצורה הזו”, היא אומרת. “אני חושבת שהשאלה אם נולדת כיהודי או אם המרת את הדת שלך לא צריכה בכלל להיות שיקול לקראת שידוך, למשל. אחרי הכול, מי שבחר להיות יהודי, עשה דרך ארוכה של לימודים והסכים לקבל על עצמו את כל התורה והמצוות, ולכן אין שום צורך לגרום לו להרגיש כמישהו זר בתוך העם שלו”.

התהליך שעברה אליסה מאריזונה עד להיותה אלישבע, מתורגמנית ועורכת מעפולה, הוא ארוך והצריך סבלנות רבה. סבלנות, היא מאשרת, היא המפתח. “יש הרבה רגעים קשים בתהליך הגיור, ואם מישהו עולה לישראל ומשאיר מאחור את המשפחה שלו, יש גם המון רגעים של בדידות. אם קיים ביטחון שעושים את הצעד הנכון ועם המון סבלנות, בסוף הדברים מסתדרים. חשוב מאוד לא לשמור דברים בבטן, לשתף ולחלוק עם המשפחה המאמצת, עם הרב, עם המורה או עם כל מי שיכול לעזור. לא סתם אומרים שכל ישראל ערבים זה לזה. זה באמת ככה ועם קהילה תומכת, רצון ואמונה הכול בסופו של דבר מסתדר”.