מחשבת מסלול מחדש

אומרים שאין מקריות בעולם, והסיפור של אלה (ילנה) גנדלמן (32) ממחיש את זה בדיוק. היא נולדה בקישינב, מולדובה, וכשהייתה בת 5 תכננה כל המשפחה, כולל הדודים, לעלות לישראל. לרוע המזל, אמה של ילנה חלתה בסרטן והוחלט שהדודים יעלו, אבל המשפחה הגרעינית שלה תישאר במולדובה. לאחר מותה של האם, אביה של ילנה, שלא היה לו כל קשר ליהדות, החליט לנצור את התוכנית לעלות לישראל.

“אבא שלי לא ידע איך לנהל את החיים אחרי אבדה כה קשה של בת זוגו. הוא היה שבור אחרי המוות של אמא והחליט להישאר במקום המוכר”, מספרת אלה. “בתור ילדה לא שאלתי שאלות, אבל אבא שלי בסופו של דבר התחיל להרגיש שהיה צריך לעלות יחד עם המשפחה של אימא לישראל למרות הכול. עברו מספר שנים ובאחד הימים הוא עבר ליד בית הכנסת בעיר ופגש במקרה ברב. אבא שאל אותו איך אפשר לעזור לי להתקרב ליהדות ואולי אפילו לעלות לישראל. אותו רב הפנה אותו לבית ספר יהודי שהיה לא רחוק מבית הכנסת.

“ניגשנו לשם ופגשנו את מנהל המקום. הוא אדם שבעצם שינה לי את החיים פעמיים: הפעם הראשונה הייתה כשהוא קיבל אותי לבית הספר עם המון חום והכלה ואפשר לי פתח ליהדות ולעלייה לישראל. למדתי באותו בית ספר מכיתה ז’ עד י”ב וזמן קצר אחרי סיום הלימודים עליתי לישראל במסגרת התוכנית סל”ה (סטודנטים לפני הורים). השארתי במולדובה את אבא שלי ואת שני האחים הגדולים שלי, אבל זה לא היה עניין יוצא דופן. מדובר במדינה שהאפשרויות שם לבני הדור הצעיר מאוד מצומצמות, ולכן מקובל מאוד שהורים לילדים יהודים שולחים את הילדים שלהם למדינות אירופה, לארצות הברית ולישראל או עולים יחד איתם ומקווים שלילדים יהיה עתיד טוב יותר. כך קרה בכיתה שלי: מתוך כמעט 30 תלמידים סיימתי י”ב בכיתה של 5 אנשים”.

אלה הגיעה לישראל בשנת 2003, למדה במכינת עולים במסגרת קבוצתית, אבל לא הרגישה שייכות. “כשמנסים להעביר את המסר בצורה קבוצתית, מאוד קשה להתחבר לתהליך. אני לא הרגשתי אז קשר לדת והשארתי את כל נושא היהדות והגיור בצד. באותה תקופה הכרתי בחור תורכי והחלטנו להתחתן. הייתי בת 24, בלי עצה של אבא ואמא, שכן אבי נפטר גם כן. הלכתי בעקבות הלב שלי מתוך אמונה שהכול יהיה בסדר. עברנו לגור באיסטנבול וניהלנו אורח חיים של זוג חילוני”.
האשליה של האושר התנפצה כשהתחיל מבצע צוק איתן. “הייתי צמודה לטלוויזיה ולסלולר בעיקר. רציתי לשמוע את כל החדשות, הרגשתי שאני מחוברת לישראל יותר מתמיד ולמה שקורה בה בכל לבי. בקיץ שלאחר מכן אחת החברות שלמדה איתי בבית הספר יהודי בקישינב הזמינה אותי לחתונה שלה ושם פגשתי את כל החברות האחרות. כולן כבר היו נשואות וחלקן אפילו בעלות ילדים. אני הרגשתי שעד עכשיו לא שאלתי את עצמי מה חשוב לי כשגם לי יהיו ילדים, ואיזה חינוך הם יקבלו ואיפה. לא באמת הייתי משוכנעת שהפערים ביני לבין בעלי יוכלו לאפשר גידול ילדים על מי מנוחות.

“באותה חתונה פגשתי שוב גם את המנהל של בית הספר היהודי בקישינב, וזו הייתה הפעם השנייה שבה הוא שינה לי את החיים. המנהל הגיע לחתונה והביא את כל המשפחה הגדולה שלו, וכשהוא הסתכל לי בעיניים, ההבנה שאני נמצאת על המסלול הלא נכון הכתה בי במלוא העוצמה. הוא לא היה צריך להגיד לי אף מילה. משהו במבט שלו פשוט גרם לי להבין ולדעת בידיעה שלמה מה הצעד הבא שאני צריכה לעשות”.

אלה נאלצה באותו ערב לקבל החלטות ולסיים את מערכת היחסים עם בן הזוג הלא יהודי אחרי שש שנות נישואים. “חזרתי לאיסטנבול ואיפשהו בתת מודע שלי הייתה טמונה ידיעה שאני לעולם לא אחזור לגור שם. זה היה מהלך מורכב מאוד, אבל עמוק בלב הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי. היו לי חששות מאוד גדולים כשהגעתי לכאן, כי הייתי צריכה לבנות את החיים מחדש מההתחלה והפעם עם התואר ‘גרושה'”.

“בניגוד לכל החששות שלי, התקבלתי בקהילה בנתניה בזרועות פתוחות ועם המון אהבה. לאורך כל תהליך הגיור שעברתי בשנת 2016 במסגרת נתיב לא נתנו לי להיות שבת אחת לבד, עזרו לי בכל מה שהייתי צריכה, קיבלו אותי כמו שאני וזו הייתה הרגשה פשוט נפלאה. בתחילת הדרך לא סיפרתי על העובדה שהייתי נשואה לאדם מוסלמי, אלא רק למתי מעט. לאט לאט הרגשתי בטוחה יותר לספר ולהיפתח”.

מעבר לחלום להקים בית ומשפחה, יש לאלה משאלה אחת, והיא לעזור לכל מי ששוקל להתגייר לעשות את הצעד. “לפני שעברתי את הגיור נתקלתי בכתבות דומות לאלו עם אנשים שעברו את התהליך ולא הבנתי מה מניע אותם לספר באופן כזה חושפני את סיפור חייהם. כשהייתי מוכנה לעבור את התהליך בעצמי, הבנתי כמה כוח יש למילים שאנשים אמרו. הן היוו מבחינתי השראה. היום אני אחת מאלה שמספרים על הדרך שלהם ומרגישה טוב אם זה. הייתי רוצה להיות זו שאולי תעזור למישהו או מישהי לקבל את ההחלטה ‘לקפוץ למים’ בלי לדעת לשחות. כל אחד אחר יכול להתקרב ולעשות את הצעד. אני משוכנעת, שכאשר אדם עובר את התהליך מתוך כוונה, אמונה וכבוד לעצמו ולזולת, הוא מרגיש קל ומשלים את כל החלקים שכל כך היו חסרים בפאזל לפני כן, והאנשים שמסביב הופכים פתאום רוח גבית לכל דבר”.