“בטקס בר המצווה המאוחר הרגשתי עטוף באהבה. ידעתי שלכאן אני שייך”

לשמואל גורליק (20) מכפר אביב יש חלום: להיות מאמן מוכר לברייקדאנס ולהעביר את האהבה שלו לריקוד לילדים ולבני נוער רבים ככל האפשר.
הוא נולד בארץ ולאורך השנים חי עם הוריו ברוסיה ובארה”ב – לסירוגין, אבל הלב, הוא מעיד על עצמו, תמיד היה כאן. “ידעתי שאני יהודי מצד אבא שלי ומצד אמא לא, כך שמבחינת ההלכה היהודית אני לא נחשב ליהודי. מצד שני, ברוסיה אני כן נחשב ליהודי, כי שם מה שקובע הוא הדת של האבא. יחד עם זה, למרות שאמא שלי לא יהודייה, בבית היינו תמיד מדליקים נרות חנוכה ומציינים את החגים והמועדים. לא התביישנו ביהדות שלנו, אבל גם לא הפכנו אותה לעניין מאוד מרכזי בחיי היום יום. אני מאמין שזיקה לדת זו או אחרת תלויה בהגדרה האישית של כל אדם ולאו דווקא בחוקים נוקשים. כשהגענו לכאן באופן סופי ידעתי שאתגייס וגם ידעתי שאעבור קורס גיור, ממש כמו שאח שלי עשה. בישראל לא הרגשתי שייכות ומעורבות גדולה מטבע הדברים, אבל ככל שחלף הזמן נהייתי מאוד ציוני והתחברתי מאוד לזהות שלי כיהודי”.
סביב סוגיית השירות הצבאי לא עלו שאלות כלל. הוא שירת כלוחם ביחידת ברדלס, שבה בנים ובנות משרתים ביחד, ויש לו הרבה מה להגיד על העניין: “הרבה פעמים מנסים להכניס את הכול לתבניות של טוב ורע, של שחור ולבן. אני חושב שכל אחד מהחיילים והחיילות ביחידה שלי ובכל יתר היחידות בצה”ל עושה את הכי טוב שהוא יכול למען המדינה. כל הוויכוחים והפוליטיקה לא יורדים לשטח”.
לאחר שנה בצבא הגיע לקורס נתיב ואחריו המשיך גם לסמינרים. “אחי עבר קורס בנתיב והיה מאוד מרוצה. הוא סיפר שלימדו אותו הרבה, שהבין המון והמליץ לי מאוד על העניין. הלכתי בעקבותיו בעיניים עצומות ולא התאכזבתי. לאורך הדרך התחזקה אצלי מאוד גם האמונה באלוהים. היו לי כל מיני רגעים ששאלתי את עצמי האם זה הדבר הנכון ביותר עבורי, האם לשם הלב שלי שייך, והתשובה שהגעתי אליה היא כן מוחלט. לקראת סיום הקורס גם האמונה שלי מאוד התחזקה, ועזרו לכך המורה שלי, רב החטיבה והמשפחה המלווה שאיתה אני נמצא עד היום בקשר הדוק. כשניגשתי לבית הדין הייתי שלם בלב ובנפש שלכאן אני שייך”.

אחרי הגיור עברת גם טקס בר מצווה מאוחר.
“לאורך הלימודים בנתיב ובכלל כשנחשפתי לתלאות שעברו היהודים לאורך השנים, למדתי גם על ניצולי שואה שהגיעו לישראל בגיל 90 וביקשו לערוך בר מצווה. החלטתי יחד עם המשפחה המארחת לעבור גם כן את הטקס הזה והתחושה הייתה מדהימה. הגיעו לטקס הרבה מאוד אנשים מכל התפוצות שיש בישראל – היו מרוקאים ואשכנזים, כאלו שעלו מברית המועצות לשעבר וצברים, היו מבוגרים וצעירים ובקיצור – מכל המינים ומכל הסוגים. זה היה מעמד מאוד מאוד מרגש, שגם שינה משהו בקשר ביני לבין המשפחה הביולוגית שלי. משהו בי פתאום הרגיש שלם, עטוף באהבה, הרגשתי שמקבלים אותי כמו שאני ושאני במקום שלי. אמא שלי ראתה את כל הרגשות והתחושות האלו, וקיבלה באופן מלא את התהליך שעברתי. הקשר בינינו נהיה טוב ובוגר יותר ואני מודה על זה כל יום מחדש”.

איפה תהיה בעוד עשר שנים?
“דבר אחד אני יודע בוודאות: אני אהיה בישראל. אני מאמין שאהיה נשוי כבר ויהיו לי אולי כמה ילדים. אני רוצה להיות עצמאי ולהשפיע על הרבה אנשים. אני יודע שאעביר לילדים שלי את התפיסה היהודית ושנחגוג יחד חגים ומועדים. זה מאוד חשוב לי”.