הפוליטיקאים, העיתונאי והרעב הגדול

אנדרטה לזכר קורבנות ההולודומור בקייב
אנדרטה לזכר קורבנות ההולודומור בקייב

דנה קרביץ נולדה בתל אביב וגדלה בראשון לציון. הוריה, ילידי ברית המועצות לשעבר, תאמו לדגם המוכר של העלייה בשנות התשעים: אבא יהודי, אמא לא. הם התגרשו כשדנה היתה קטנה, ואמה התחילה פרק ב' עם גבר יליד הארץ. כשהגיוס עמד בפתח, התברר לדנה שאפשר להתגייר במסגרת הצבא, ובמהלך השירות היא הצטרפה לקורס נתיב. "הלימודים היו מעניינים", היא אומרת. "למדתי, למשל, הרבה דברים שלא ידעתי על תולדות מדינת ישראל ועל התנועה הציונית. עכשיו אני יודעת הרבה יותר מרוב החבר'ה שהיו איתי בבית הספר".

והיא גם יודעת הרבה יותר על ההיסטוריה המשפחתית שלה. כשהכינה בקורס עבודת שורשים, נחשפו בפניה עוד ועוד פרטים. אחד מהם טלטל אותה במיוחד: סבא רבא שלה מצד אמא שרד את הרעב הגדול באוקראינה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. גרגורי אלכסייביץ' סימאק, היום בן 97, היה אז נער. כעבור שנים, לאחר שלחם במלחמת העולם השנייה, הפך לעיתונאי ושם לעצמו למטרה לחשוף את כל האמת על הטרגדיה של ארצו.

הולודומור – כך קוראים לזה באוקראינית. פירוש המילה הוא המתה ברעב. ב-1933-1932 הכה רעב באזורים שונים של ברית המועצות. הוא לא נבע מאסון טבע אלא ממדיניות הקולקטיביזציה של משטר סטלין. השלטון הסובייטי הפקיע שטחים חקלאיים מידי איכרים והלאים אותם. חלק מהאיכרים הוכרחו להצטרף לקולחוזים. אחרים נעצרו והוגלו, או הוצאו להורג. בעקבות הקולקטיביזציה נפלה תפוקת התבואה בצורה חדה. השלטונות האשימו בכך את מתנגדי הקולחוזים בכפרים האוקראיניים והטילו על אותם כפרים סנקציות שרק העצימו את ממדי הרעב. לכן באוקראינה טוענים עד היום שהקולקטיביזציה נועדה לפגוע בהם באופן ספציפי. "זה היה אסון נוראי", אומרת דנה. "מיליונים גססו ומתו. האנשים הנואשים ניסו להינצל ולהציל את הילדים שלהם בכל מחיר. היו אפילו מקרים של קניבליזם".

בברית המועצות היה אסור, כמובן, לדבר על כך בפומבי. רק בסוף שנות השמונים, בדמדומי המשטר הקומוניסטי, בוטלה הצנזורה הממשלתית ונפתחו ארכיונים שהיו חתומים במשך עשרות שנים. רק אז אנשים העזו לספר בקול את האמת על מה שהיה. ב-1991 הכריזה אוקראינה על עצמאותה, והולודומור הפך למרכיב מהותי בתודעה הלאומית. יש יום זיכרון שנתי לקורבנותיו (כל שבת רביעית בנובמבר), לומדים עליו בבתי ספר ובאוניברסיטאות, ואוקראינה פועלת להכרה בינלאומית בו כרצח עם. "24 ארצות והפרלמנט האירופי כבר הכירו בכך", מספרת דנה, "אבל רוב המדינות עדיין לא עשו את זה, מסיבות פוליטיות כמובן. סבא רבא שלי עושה כל מה שהוא יכול כדי שהעולם יידע את האמת על הולודומור. לכן הוא מתראיין בנושא לכלי תקשורת מארצות שונות. הוא גם ממשיך לכתוב מדי פעם ב'זאריה', עיתון שיוצא לאור בדניפרופטרובסק".

האח הגדול והאח הקטן

דניאל קוגן נולד בסנט פטרבורג. אמו מתה כשהיה קטן, וסבתו טיפלה בו עד שהלכה לעולמה. הוא היה אז בן שמונה. אביו שלח אותו לגימנסיה יוקרתית בעיר, שם למד במגמה של דיפלומטיה, "אבל הייתי ילדע רע", הוא מודה. "רבתי עם אבא שלי. הייתי תלמיד גרוע. כמה פעמים רצו לזרוק אותי מהגימנסיה. אבא שלי היה אומר: 'אחרי בית הספר תגיע לישראל, תתגייס, שם יעשו ממך בן אדם'".

אחרי בית הספר דניאל באמת הגיע לישראל. הוא התגייס לצבא, שובץ בחיל הנדסה, ואז קיבל זימון לקורס נתיב. "כל החבר'ה מהיחידה שלי שזומנו לקורס החליטו שהם הולכים אליו, אז גם אני הלכתי". כשהתחילו הלימודים, דניאל הופתע. הם היו מעניינים, והייתה לו תחושה משונה שחלק מהחומר כבר מוכר לו. "סבתא שלי, אמא של אמא, לא הייתה רשומה כיהודייה, אבל היא חינכה אותי ממש ברוח יהודית. היא לימדה אותי על חסד, צדק ואהבה לזולת".

דניאל מודע היטב לשורשים שלו. אביו היהודי הוא נצר למשפחה סובייטית מיוחסת. סבא רבא של דניאל הוא מיכאל קגנוביץ', שהיה מהפכן בולשביקי, חבר בהנהלה הקומוניסטית העליונה ושר. הוא התאבד ב-1941, מחשש שיהפוך קורבן לטיהורים של סטלין. לזר קגנוביץ', אחיו הצעיר של מיכאל, היה מבכירי אותו משטר. ערים וכפרים נקראו על שמו, גם בתי ספר ואוניברסיטאות, ואפילו המטרו המוסקבאי המפורסם. בתחילת שנות השלושים עמד לזר קגנוביץ' בראש המדור החקלאי של המפלגה הקומוניסטית וניהל את הקמת הקולחוזים מטעם המשטר הסטאלינסטי. זה הצומת שבו משתלבים הסיפורים המשפחתיים של דנה ודניאל. קגנוביץ היה מהאחראים להולודומור.

כרזה של לזר קגנוביץ' (מימין) בתחנת מטרו במוסקבה באמצע המאה העשרים
כרזה של לזר קגנוביץ' (מימין) בתחנת מטרו במוסקבה באמצע המאה העשרים

"אני יודע שהמהפכה ברוסיה גרמה לסבל רב ולשפיכות דמים", אומר דניאל, "אבל מי שעשה אותה שאף לצדק חברתי. אבא של סבא רבא שלי נפגע בעבודה והפך לנכה, אז העיפו אותו מהמפעל ולא שילמו לו גרוש. המשפחה שכרה רפת בכפר ליד קייב וחיה בעוני נוראי, בשעה שבעיר היו הרבה אנשים עשירים שנהנו מהחיים ולא שמו על אף אחד. זה חידד את חוש הצדק של סבא רבא ואחיו. לכן הם הצטרפו לבולשביקים".

באוקראינה סלחנים פחות כלפי ההיסטוריה הסובייטית. ב-31 בדצמבר 2009 הרשיע בית המשפט בקייב את קגנוביץ' ושישה מנהיגי עבר ברצח עם. קגנוביץ כבר מזמן לא היה בין החיים. הוא מת ב-1991בגיל 97.

בין סבל לצדק

כמעט שלושים שנה עברו מאז שהתפרק הגוש הקומוניסטי, והוויכוח עדיין נמשך: האם אפשר להצדיק מוות וסבל של מיליונים בשאיפה לצדק עולמי? דנה קרביץ, שהשלימה את המסלול הצבאי של נתיב ובקרוב תיגש לבית הדין, מספרת שאמא שלה עדיין מתגעגעת לברית המועצות. בסכסוך המתמשך בין רוסיה לאוקראינה, היא מצדדת ברוסיה, ורבה על כך בטלפון עם סבא שלה, גרגורי אלכסייביץ', המבקר החריף של הקומוניזם ולוחם בלתי מתפשר למען עצמאות אוקראינה. "אמא מאוד אוהבת את סבא שלה. למעשה הוא גידל אותה. אבל בסוגיות פוליטיות הם רחוקים מהסכמה".

גם בין דניאל קוגן לאבא שלו יש חילוקי דעות. דניאל סבור שהקומוניסטים, ובהם אביו, בחרו בדרך לא נכונה. "אבא עסק כל החיים בתעמולה קומוניסטית. הוא עבד בארגון האמנים, עשה כרזות". הדרך הנכונה לצדק חברתי, לדברי דניאל, נמצאת לא בכתבי מרקס, אלא בתורה ובמשנתו של הרב קוק. "לו הבולשביקים היהודים היו מודעים לכך", הוא אומר, "הכל היה יכול להיות אחרת".

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine