"במוסקבה היה לי הכל, אבל היה חסר לי משהו בפנים. בישראל אני מרגישה כמו בן אדם אחר"

(צילום: אדוארד קפרוב)

לקסה לב, בת 23, חיילת. נולדה במוסקבה. עלתה ב-2015. בוגרת המסלול הצבאי של נתיב. גרה בתל אביב

לקסה לב עלתה לישראל לפני שנתיים עם אמא שלה ואחותה. אחרי שבוע בדירה ששכרו בבת ים, האחות שבה למוסקבה. כעבור חצי שנה גם האם חזרה על עקבותיה. לקסה נשארה לבד והחליטה שגם היא עוזבת: מבת ים עברה לתל אביב. "אני מאוד אוהבת את הארץ הזאת", היא אומרת. "אני מרגישה שאני מוכנה לתת הכל בשבילה".

איך התחברת לארץ כל כך מהר וכל כך חזק?

"בהתחלה היה לי קצת מוזר, אבל הכל הסתדר מאוד מהר. התחלתי ללמוד עברית באולפן וזה הלך לי, ומצאתי עבודה כמאמנת שחייה. מילדות אני משקיעה הרבה זמן בספורט, הייתי חברה בנבחרת אולימפית לשחייה אמנותית. בגלל זה, גם המפגש עם המזרח התיכון לא היה משהו חדש בשבילי. הופעתי בתוכנית ריאליטי בשם 'המגדל', שמלמדים בה כל מיני סלבס לקפוץ למים, ובהפסקות יש מופעים של שחייה אמנותית. הפורמט הזה הופק גם מחוץ לרוסיה, וככה הגעתי לעוד מקומות בעולם. כשבאתי לישראל מצאתי חברים די מהר, ואחרי כמה חודשים הרגשתי שמשהו השתנה וממש טוב לי כאן. ואז הגיע המשבר הראשון".

מה קרה?

"חצי שנה לפני שעזבנו את מוסקבה אבא שלי נפטר. הוא חלה בסרטן והלך תוך חודשיים. כבר הייתי אחרי האוניברסיטה – למדתי מדעי המחשב – והייתי שקועה כולי בעבודה בחברה. לא היה לי זמן לעכל את האובדן. אחר כך, כשהגעתי לארץ, הייתי צריכה להסתגל למקום החדש, ורק אחרי שהכל הסתדר ולא הייתי צריכה לעבוד סביב השעון כמו במוסקבה, באמת הבנתי מה קרה. זאת היתה תקופה קשה".

 

(צילום: אדוארד קפרוב)

איך התמודדת איתה?

"אחד החברים החדשים שלי סיפר לי על קהילה קטנה של צעירים דוברי רוסית שנפגשים מדי פעם במתנ"ס בתל אביב. הלכתי לשם, וזה היה מדהים. בשבועות השתתפתי שם בתיקון ליל שבועות, זאת היתה חוויה מאוד חזקה וקיבלתי את זה כסימן - הבנתי שאני רוצה להתגייר. היהודי היחיד אצלנו במשפחה זה סבא, אבל הוא היה איש צבא ומעולם לא תפס את עצמו כיהודי. הוא אפילו שינה את שם משפחה שלו כך שיישמע רוסי".

כלשקסה התחילה לברר על גיור, חברים יעצו לה לצאת לקורס נתיב בצבא. "העניין היה שבכלל לא רצו לגייס אותי - בגלל הגיל. הייתי אז בת 21".

איך הצלחת להתגייס בכל זאת?

"כתבתי מכתבים לבקו"ם. בפעם הראשונה דחו אותי על הסף. אחרי המכתב השני הזמינו אותי לשיחה וניסו לשכנע אותי לוותר על זה. סיפרו לי כמה קשה להיות חייל בודד, במיוחד לעולים חדשים. אבל הייתי נחושה ובסופו של דבר גייסו אותי, למרות שהייתי כבר בת 22. אחרי הטירונות וקורס עברית הגעתי ליחידה בחיל האוויר שכל החיילים בה הם מתנדבים. אנחנו ממש חבורה. כל אחד יודע מה הוא עושה, למה הוא כאן, ואנחנו עוזרים אחד לשני".

תוך כדי השירות, עברה לקסה את השלבים השונים במסלול הצבאי של נתיב, ובעוד כחודש יתקיים הדיון שלה בבית הדין לגיור. "זו היתה חוויה טובה מאוד". היא מסכמת את התהליך עד כה. "בקורס הבסיסי היה לי מעניין מאוד, כי לא למדתי בארץ ולא הכרתי כל כך את תולדות עם ישראל והציונות. היו שם מורים ומפקדים מצוינים. גם בסמינרים נהניתי מאוד. היה לי קצת קשה בגלל השפה – כי העברית היומיומית שונה מזו של הברכות. אבל התגברתי על זה, ובסופו של דבר הרגשתי בסמינרים אפילו טוב יותר מאשר בקורס הבסיסי".

איזו חוויה זכורה לך במיוחד?

"ביקור בקהילה דתית בפתח תקווה. זה לא היה טיול צבאי רגיל. לקחו אותנו לגן ילדים, ולכל ילד שם היו טלית וסידור, ואחד מהם היה החזן. הם עשו לנו מין הצגה. זה היה פשוט מקסים ומאוד ריגש אותי. אני מאוד רוצה משפחה וילדים".

אפשר להגיד שמצאתי את עצמי (צילום: אדוארד קפרוב)

יש רגעים שאת מתגעגעת למוסקבה?

"לא ממש, כי אני מרגישה כאן בבית. ויותר מזה, אני מרגישה בישראל כמו בן אדם אחר. במוסקבה היה לי הכל - דירה, אוטו, עבודה, אבל היה חסר לי תוכן, משהו בפנים. גם במוסקבה האנשים טובים, אבל הם קרים יותר. בארץ זה אחרת. אפשר להגיד שמצאתי את עצמי. יש לי גם תוכניות לאחרי הצבא. אני רוצה לעשות עוד תואר באוניברסיטה, בהוראה או בעבודה סוציאלית, ולעבוד עם אנשים מוגבלים, עם אוטיסטים, למצוא עוד דרכים לעזור להם".

איך המשפחה שלך מגיבה לכל מה שעובר עלייך?

"הם שמחים כשאני שמחה, אבל עדיין לא כל כך מבינים מה שכחתי פה. הסבא היהודי שלי דווקא מבין אותי. הוא אומר שכל אחד צריך לחיות איפה שטוב לי - ובאמת טוב לי פה".

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine