להיות כמו כולם

(צילום: אדוארד קפרוב)

כשהייתה חיילת החליטה ליליה ניימרק (29) לעבור תהליך גיור בנתיב. כשביקשו ממנה לאמץ שם יהודי לא היו לה היסוסים כלל. "בחרתי בשם ליאל כי הרגשתי שמצאתי את אלוהים, ומשמעות השם היא בעצם 'לי אלוהים', אז זה הסתדר לי באופן מושלם", היא מסבירה. "היום אני מרגישה יותר מתמיד שלמה עם מי שאני, מרגישה שייכת לעם היהודי ולמדינת ישראל במלוא מובן המילה".

תחושת השייכות לא הייתה מנת חלקה של ליליה בתחילת הדרך, ההפך הוא הנכון. "הגענו לישראל כשהייתי בת תשע, ושובצתי לכיתת מחוננים בבית ספר בנתניה. הידע שלי במתמטיקה ובאנגלית אמנם אפשר לי להשתבץ בכיתה ד', אבל כיוון שלא ידעתי עברית החליטו להשאיר אותי בכתה ג'. ההגעה לישראל זכורה לי כשוק גדול מאוד", היא נזכרת. "בקירגיזסטן שנאו אותנו כי היינו יהודים, אבל כשהגעתי לכאן הילדים דחו אותי כי הייתי עולה חדשה. מאוד סבלתי מהילדים הצברים שהתייחסו אליי בצורה מאוד מזלזלת ופוגעת. היו מכנים אותי בשמות, לא רצו להתקרב אליי, ובאופן כללי אני זוכרת תחושת בדידות גדולה מאוד.

"היכולות הלימודיות הגבוהות שלי הצילו אותי בעצם, כי למדתי במהירות מאוד גדולה לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית, ההישגים שלי היו מאוד טובים, הייתי חלק מקבוצת התעמלות אומנותית ולאט לאט הדברים הסתדרו. בחטיבת הביניים הכרתי קבוצה של תלמידים שגם היו יוצאי רוסיה, אבל חלקם נולדו בישראל וחלקם לא. כולנו היינו פחות או יותר באותה רמה אינטלקטואלית והגענו מרקע דומה, אז הנושא החברתי די הסתדר. אמנם לא היינו הכי מקובלים בשכבה, אבל לפחות היינו ביחד, וזה נתן לנו הרבה מאוד כוח".

עד גיוסה לצבא ליליה כלל לא הייתה מודעת לכך שאינה נחשבת יהודייה. "המשפחה שלי מצד האבא הם יהודים. במשך שנים ארוכות הם חיו באוקראינה ובמלחמת העולם השנייה הם ברחו לקירגיזסטן בגלל הפחד מהאנטישמיות", היא מספרת. "בקירגיזסטן חגגנו את החגים היהודיים, אבא שלי עבד בסוכנות, לימד עברית, ולא הייתה הסתרה בכל הנוגע לשייכות הדתית שלנו.

"ההבנה שאני לא נחשבת יהודייה על פי ההלכה עלתה לסדר היום רק כשהתגייסתי לצבא. מאוד כעסתי על זה, הרי הגענו ממקום שבו ראו בנו זרים כי היינו יהודים וכשהגענו לכאן – למדינה של היהודים – התברר שאנחנו בכלל לא שייכים לכאן. זו הייתה סטירת לחי, אבל יחד עם זה רציתי לעבור גיור ולהיות כמו כולם בישראל. לקחתי חלק בקורס הבסיסי בנתיב וגם בחלק מהסמינרים, אבל עקב נסיבות משפחתיות נאלצתי לנטוש את התהליך בלי להשלים אותו. אחרי הצבא למדתי לתואר ראשון בסיעוד, וכשסיימתי את 'החובות שלי כלפי ההורים' החלטתי לחזור לתהליך הגיור ולעבור אותו במלואו".

הקורס בנתיב היה עבור ליליה מקור איתן, שבו התאפשר לה לרדת לעומקם של דברים ולהעשיר את עולמה במובנים רבים. "הדבר שהכי אהבתי במסגרת הקורס היה הראש הפתוח של המדריכים", היא מספרת. "הם ענו בסבלנות אין קץ על כל השאלות, גם אם לפעמים אלו היו שאלות שחזרו על עצמן. הם לא היו שיפוטיים, אפשרו לכל אחד לעשות את הדברים בקצב שלו, כיבדו את הקשיים של כל אחד ונתנו תחושה של ביטחון, שלכולם יש מקום, שכל אחד מוצא את הדרך שלו להתקרב לדת ושחשוב לכבד את זה.

"בזכות הרקע היהודי שלי והקורסים הקודמים שבהם לקחתי חלק, הגעתי לקורס הגיור עם ידע רב באופן יחסי. יחד עם זה לא הרגשתי משועממת לרגע והסיבה הייתה פשוטה – המדריכים פירטו את הדברים לעומק, הסבירו את השורש האמיתי של המצוות וההלכות ולא ביקשו מאיתנו לפעול באופן אוטומטי. הם עודדו אותנו להקשות, לשאול שאלות, כי היה להם חשוב שנבין באמת את הדברים, מתוך ידיעה שרק כאשר נפעל מתוך ידע החיבור שלנו ליהדות יהיה חזק ויציב.

"למשל, כאשר למדנו על המצוות של ראש השנה דובר על אכילת ראש של דג. כולם דקלמו שאכילת ראש של דג זה כדי שנהיה לראש ולא לזנב, אבל המדריך העמיק וסיפר שדג זו החיה היחידה שהגוף שלה נע לאותו כיוון שהראש מסתכל, ולכן חשוב להיות מרוכזים בראש בכיוון הרצוי לנו בחיים, כדי שגם הגוף ילך לאותו מקום. דוגמה נוספת היא שהרמב"ם אמר שהדבורה היא החיה הנעלה ביותר, כיוון שלאורך כל ימי חייה היא עובדת כדי לייצר דבש שהיא בכלל לא אוכלת ממנו, ולכן הנתינה שלה היא ברמה הגבוהה ביותר, ואליה גם אנחנו צריכים לשאוף – לתת בלי לרצות לקבל דבר בתמורה".

מבחינת אביה של ליליה, הגיור של בתו הוא מעין סגירת מעגל. "היה לו ברור שאני אעבור גיור בנקודה זו או אחרת", היא מספרת. "אח שלי עבר גיור לפניי, וכשאני הייתי בתוך התהליך אבא שלי עזר בכל מה שהוא היה יכול. הוא היה בא איתי לשיעורים לפעמים, הגיע איתי לבית הדין, שוחח עם הרבנים. הוא חשב שזה הדבר הנכון ביותר עבורי – להיות יהודייה במדינת ישראל ולהמשיך בעצם את השושלת היהודית שלו.

(צילום: אדוארד קפרוב)

"אני מרגישה שהדחיפה שלו והחיבור שלי ליהדות הם במובנים רבים סוג של מתנה. באחד השיעורים בקורס דיברו איתנו על זה שבהבאה של אדם לעולם שותפים שלושה גורמים – האב, האם ואלוהים. באותו רגע חלחלה אצלי לתודעה ההבנה שבהתנהלות היום יומית שלי אני פוגעת בגוף שאלוהים נתן לי. באופן מיידי החלטתי שאני מפסיקה לעשן, אחרי המון שנים שהייתי מעשנת כבדה. זו רק אחת הדוגמאות לאמירה שלי שהיהדות היא בעצם אורח חיים שמשפיע באופן חיובי על כל תחומי החיים, לא רק בנושא האמונה".

ליליה בחרה שלא להסתיר מהצוות שאיתו היא עובדת ביום יום את העובדה שהיא עוברת תהליך גיור. "אני עובדת בבית חולים הלל יפה כאחות מוסמכת במחלקה האורתופדית. כשהמנהלת שלי שמעה שאני עוברת גיור היא התחשבה ובאה לקראתי ככל שהתאפשר לה. אחרי שסיימתי בהצלחה את התהליך הבאתי עוגות למחלקה, עשינו חגיגה גדולה. על אף שתמיד הרגשתי חלק מהצוות ולא היה שום עניין של אפליה על רקע הלאום שלי, פתאום זה הרגיש אחר. מחובר יותר, שלם יותר. זו הייתה תחושה נפלאה".

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine