“חלק מהלב נשאר ברוסיה, אבל כאן זה הבית”

לפני ארבעה חודשים בלבד הגיעה לישראל משפחה ובראשה אישה עם חלום נושן: לחיות ולגור במדינת היהודים, המקום שתמיד נראה לה בית. אל החלום הזה הצטרפו שניים נוספים: לשוב אל מקצוע ההוראה ולשכנע את בתה לעלות ארצה.

“ברוסיה הייתי מורה ואני רוצה גם כאן לחזור למקצוע הזה. כרגע אני עובדת בעיקר בניקיון וגם זה לא תמיד, כך שהמרחק בין מה שעשיתי לבין מה שאני עושה כיום הוא מאוד גדול”, אומרת אולגה דבינוב (44). “יחד עם זה, ברור לי שזו התחלה ושבהמשך יהיו לי עוד אפשרויות. החלום השני שלי הוא להצליח לשכנע את הבת שלי שנשארה ברוסיה לעלות לישראל ולהצטרף למשפחה שלנו. חלק מהלב שלי נשאר ברוסיה יחד איתה. אני חולמת שנוכל לשבת יחד כל המשפחה סביב השולחן בערב שבת ובערב חג בישראל”.

“כבר כשהייתי ילדה אני זוכרת שמאוד רציתי לגור בישראל והתעניינתי מאוד במה שקורה כאן. כשהתאפשר לנו, עשינו את הצעד למרות שהבת שלי לא הסכימה לבוא והחליטה בסופו של דבר להישאר ברוסיה”, היא מספרת. “כל עוד אמי הייתה בחיים לא הייתה לי אפשרות לעלות לארץ. היא הייתה מאוד חולה ואני הייתי צריכה לטפל בה ולדאוג לכל הצרכים שלה. הבנתי שבאותם שלבים אני לא יכולה להגשים את החלום שלי, אבל היה לי ברור שיגיע הרגע שהחלום הזה יהפוך למציאות.
“דאגתי וטיפלתי בה ככל יכולתי, וכשהיא הלכה לעולמה התחלתי לעשות את הבירורים בנוגע לעלייה לישראל. יחד עם בעלי ועוד שניים מילדיי הגענו ארצה, אבל לצערי השארנו ברוסיה את הבת הגדולה שלי יחד עם קרובי משפחה. היא החליטה להישאר שם ולהמשיך בלימודים ועם החברים שהיא מכירה כל השנים. אני מקווה שיום אחד היא תשנה את דעתה ותצטרף אלינו כאן. אני חושבת שלישראל יש הרבה מאוד מה להציע לה”.

עולם היהדות, מספרת אולגה, היה חלק בלתי נפרד מהיום יום של בני המשפחה ברוסיה. “למרות שגרנו במקום לא מאוד מרכזי, ניהלנו אורח חיים יהודי ולא הסתרנו את השורשים שלנו בשום שלב. הספרייה שלנו הייתה ספרייה משפחתית עשירה מאוד, והיו בה דרך קבע ספרים על היהדות. הקפדנו לשמור שבת ובחגים היו מגיעים לאזור שלנו רבנים שסייעו לנו בהכנות, בבישולים ובכל מה שהיה צריך כדי לקיים חג כהלכתו עד כמה שניתן”, היא אומרת.
כשההחלטה לעלות לישראל החלה להבשיל ולהפוך למציאות, היה ברור לה שתרצה לעבור גם תהליך גיור ולהיות יהודייה כהלכה. “הלכתי לבית כנסת בנווה שאנן, קראתי ספרי תורה ואני נהנית לקרוא ספרים על היהדות ולהעשיר את עולמי. ערכתי בירורים עם חברים וגם התייעצתי עם רבנים שהכרתי לאורך הדרך. בנוסף, אני מאוד אוהבת לגלוש באינטרנט ולחפש מידע על דברים שמעניינים אותי. חיפשתי בפייסבוק מידע על הנושא ומצאתי את נתיב. אלו בעצם היו מקורות המידע שהובילו אותי לעבור את התהליך בארגון”.

היו חששות לאורך התהליך?
“בכלל לא. אני חושבת שכל מי שהוא יהודי, אפילו לא לפי ההלכה, או כל מי שרואה את עצמו חלק מהעם היהודי, חייב לבוא לישראל. שווה לעזוב את החיים ברוסיה ולהגיע לפה כדי לבנות מחדש חיים טובים ומלאים יותר. ככה זה כשעושים שינוי שמגיע ממקום של בשלות ושלמות. מוכנים לשלם את המחיר באהבה למען עתיד טוב יותר. המדריכים מסבירים הכול כמו שצריך, מאפשרים לעשות את הכול לאט לאט ולא לקבל את כל המצוות בבת אחת, ככה שכל אחד יכול למצוא את עצמו. במהלך הקורס נחשפתי לעולם היהודי, לתורה, להלכות, למצוות – כל אלו היו דברים שידעתי רק באופן כללי ולפעמים כלל לא הייתי מודעת להם. בקורס למדתי המון ובאופן כזה שהפך את הלימודים למעניינים ומהנים מאוד. אהבתי את הצוות, שלקח אותנו למקומות קדושים שאני לא אשכח לעולם, היה סבלני וענה על כל השאלות כמו שצריך”.

המקום האהוב עליה בארץ הוא קיסריה, עיר הנמל האדירה שבנה המלך הורדוס ושיוסף בן מתתיהו תיאר בספרו “תולדות מלחמת היהודים” במילים: “הוא בחר לו על שפת הים עיר אובדת, ושמה מגדל סטרטון. כי הייתה יפת נוף וראויה להתכבד”. “אני אוהבת את קיסריה כי יש שם המון תרבות וסיפור היסטורי שלם”, מסבירה אולגה.
“מאוד טוב לנו. כיוון שכל כך רצינו את זה, גם הקשיים נראים לנו חלק מתהליך והכול בסדר”, היא מסכמת. “אני אוהבת לקרוא ספרים ולבשל, כך שיוצא שאני קוראת הרבה על הארץ. אנחנו לומדים להכיר את הטעמים ואת האוכל, שהוא מאוד שונה ממה שיש ברוסיה, מטיילים במדינה שלנו ומרגישים שעשינו את הצעד הנכון ביותר עבורנו ועבור המשפחה שלנו”.