הגידו כן לזקן

והדרת פני זקן

הדאגה לזקנים היא עיקרון יסוד בעם ישראל. התורה מורה: “מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן” (ויקרא יט, לב) – כלומר, יש לכבד את הזקן.

כבר בשלב מוקדם בתולדות העם יש קשר מובהק בין זקנה למנהיגות. כך למשל בספר במדבר מצווה אלוקים על משה לאסוף שבעים איש מזקני העם כדי שיסייעו לו בהנהגה: “ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. ונשאו איתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך” (יא, יז). בתלמוד, מסביר אשר טרגין, התואר זקן מתייחס גם ל”זה שקנה חוכמה” – אדם מלומד וחכם בכל גיל שהוא – כך שגם צעיר יכול להיחשב זקן ויש לכבד אותו בהתאם. “ביהדות יש הדרכה מעשית לכיבוד חכמים”, מוסיף טרגין, שמלמד בנתיב. “קמים לכבודם ולא קוראים בשמם הפרטי אלא פונים אליהם בתואר ‘רב'”.

מצד אחד, אריכות ימים נתפסה כברכה, מצד שני מכריז קהלת: “הגיעו שנים אשר תאמר: אין לי בהם חפץ” (יב א), ומשורר תהלים נושא תחינה: “אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי, אל תעזבני” (עא, ט). “דווקא בשל העובדה שזקנים יכולים להיתפס כחלשים”, אומר טרגין, “הודגשה העובדה שהם בעלי בינה יותר מאשר הצעירים. חברה שבה מכבדים זקנים היא חברה בריאה שכן כולנו בסופו של דבר נגיע לשלב הזה בחיים”.