אמא של אלינה מסרה אותה לבית יתומים. אחרי 20 שנה הן נפגשו

(צילום: אדוארד קרפוב)

אלינה פדווה, בת 24, קצינת שלישות גדוד צנחנים. נולדה ברומניה, גרה בירושלים. חניכת סמינר ב’ במסלול הצבאי של נתיב

לפני שנתיים אלינה פדווה נסעה לרומניה. זאת לא היתה חופשה מפנקת, וגם לא טיול שורשים במובן המקובל. אלינה, מלווה באמא שלה, פגשה שם את האם הביולוגית שלה, שאותה ראתה בפעם האחרונה כשהייתה בת שלוש. “עוד כשהייתי נערה רציתי לפתוח את תיק אימוץ שלי”, היא מספרת. “מאוד סקרן אותי לדעת מאיפה באתי, אבל רק בגיל 22 אזרתי אומץ לעשות את זה. אחרי שתיק האימוץ נפתח התחילו החיפושים אחרי האמא הביולוגית שלי”.

כמה זמן הם נמשכו?
“שמונה חודשים. עד שמצאו אותה במזרח רומניה, בעיר יאש”.

איך היה לפגוש אותה?
“נראה לי שהיא חששה מהפגישה איתי, ולי היה קשה לקבל אותה – אמא שלי היתה יותר נחמדה אליה ממני. האמת היא שלא הרגשתי אליה כלום, אבל הבנתי את הסיפור שלה: כשאבא שלי נפטר היא נשארה לבד עם שישה ילדים, אז היא מסרה ארבעה מאיתנו לבית יתומים והשאירה אצלה רק את השניים הכי קטנים”.

אלינה הצליחה לאתר גם את אחיה הגדול, “וכשפגשתי אותו זה היה אחר לגמרי. איך שראיתי אותו התחבקנו, והתחלתי לבכות. כל החיים הייתי ילדה סגורה, קשוחה, אחוזה במעין חרדת נטישה, ומעולם לא הראיתי מה קורה לי בפנים, וכשפגשתי את אחי, סוף סוף לא התביישתי ובכיתי. דיברנו, סיפרנו אחד על השני – הוא נשוי ויש לו ילד. זה היה נורא מרגש. מאז אני מרגישה יותר פתוחה, יותר משוחררת”.

את יודעת מה עלה בגורלם של האחים האחרים שנמסרו לבית יתומים?
“לא לגמרי. חוץ מאחי הגדול שגר ברומניה, יש אחות שגרה בצרפת, ועקבותיו של האח הרביעי נעלמו. סיפרו לי שהוא נמסר לאימוץ בארצות הברית או בישראל, אבל אף אחד לא יודע איפה הוא”.

כמה זמן היית בבית יתומים?
“כמעט שנתיים, אבל אני לא זוכרת כלום מאותה תקופה. גם את הרומנית שכחתי לגמרי, אפילו כשהייתי ברומניה השפה לא צלצלה לי מוכר. אמא שלי אימצה אותי כשהייתי בת חמש ולקחה אותי לישראל. מהר מאוד למדתי עברית והרגשתי בגן ממש בסדר, אחת מכולם. אמא רצתה שאעבור גיור כבר אז, אבל בשביל זה הייתי צריכה לעבור לגן דתי והיא לא רצתה לטלטל אותי פעם נוספת. אז עברתי גיור קונסרבטיבי ורשמו אותי במשרד הפנים כיהודייה”.

כל החיים הייתי אחוזה בחרדת נטישה, עד שפגשתי את אחי. אלינה פדווה (צילום: אדוארד קרפוב)

ובכל זאת החלטת לצאת לקורס נתיב?
“כן, כי רציתי ללכת בעניין הזה עד הסוף. גדלתי בבית שחגגו בו את כל החגים, עשינו קידוש, אירחנו את המשפחה בערב שבת, בתיכון התחלתי להפריד בין בשרי לחלבי. בכלל התעניינתי במסורת. סבא שלי בא ממשפחה חרדית. הוא נולד באוסטריה וברח מהנאצים ב-1938 והצליח להגיע לארץ. פה הוא פגש את סבתא שלי, שעלתה מסוריה. זאת המורשת המשפחתית שלי. לכן חשוב לי להיות יהודייה מעבר לרישום בתעודת הזהות”.

אז יצאת לקורס מיד אחרי הגיוס?
“לא, התגייסתי לקצונה ייעודית בשלישות. סיימתי טירונות, שירתתי בגבעתי, ואחר כך המשכתי לקורס קצינים בבה”ד 1. ואז התחיל מבצע צוק איתן, ובן הזוג שלי, דור, ששירת בחטיבת כפיר, נהרג. הכרנו בתיכון והיינו ביחד שנתיים. זאת היתה אבידה קשה, ולקח לי זמן להתאושש”.

לאט-לאט אלינה חזרה לחיים. בשלב מסוים החליטה שהיא מוכנה והתחילה את מסלול הגיור של נתיב. “למרות שגדלתי כאן, למדתי בקורס הרבה דברים חדשים – על הארץ, על תולדות עם ישראל. אני חושבת שלכל אחד כדאי לעבור את הקורס, הוא ממש מרחיב אופקים.

כשהמשכתי לסמינר א’, מאוד נהניתי גם שם. למדתי איך להתפלל, לברך, לשמור שבת, הבנתי את המשמעות של כל דבר, ולא הרגשתי שום מעבר חד באורח החיים שלי. היה שינוי, אבל לא קיצוני, כי הרי תמיד הייתי קשורה למסורת”.

אלינה תכננה להמשיך לסמינר ב’, אבל אז קיבלה תפקיד חדש, “בבסיס טירונים”, היא אומרת, “ושוב התמסרתי לשירות”. אחר כך הגיע עוד תפקיד מלהיב, “בגדוד 890 של הצנחנים, אבל אחרי שהתאקלמתי שם הרגשתי שהגיע זמן להשלים את התהליך”.

ואיך את מרגישה בסמינר ב’?
“טוב מאוד. ההרגשה מאוד טבעית. עכשיו גם נמצאת בתמונה המשפחה המלווה, ונוצר בינינו קשר נהדר. ממש התחברנו. אני מרגישה שאכפת להם שאלמד, שבאמת אבין את הכול וארגיש שלמה עם עצמי. אני בטוחה שהם ילוו אותי לא רק עד סוף התהליך, אלא שנמשיך לשמור על קשר גם אחר כך. אני ממש רוצה לסיים את הסמינר ולעבור את בית הדין. סבא שלי נפטר לפני חודש וחצי, ואני מרגישה שהתהליך שלי הוא המשך דרכו. שזאת עוד סגירת המעגל”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine