הפורץ שהפך ללוחם

דימה קלבס, בן 21, לוחם בגדוד 50. נולד באוקראינה, גר ברחובות. חניך במסלול צבאי של נתיב

דימה קלבס הסתבך עם המשטרה כבר בכיתה ז’. “היו לי כל מיני בעיות, והתחלתי לפרוץ ולגנוב ממכוניות”, הוא מספר. “עצרו אותי והגישו נגדי כתב אישום. היה משפט, ולפני ההכרעה השופט נתן לי תקופת ניסיון של שלושה חודשים. זה היה הסיכוי שלי לדחות את גזר הדין. התחלתי ללמוד ברצינות, להתנהג כמו שצריך, התנדבתי לעבודה בקהילה. אז קיבלתי עוד הארכה, ועוד אחת – ואחרי שנה וחצי השופט גזר את הדין שלי: אשם, אבל ללא הרשעה. הרבה אנשים עזרו לי להשתנות, וביניהם בני שנת שירות שעבדו בפנימייה שלמדתי בה”.

כמה שנים אחר כך, בסוף התיכון, דימה התנדב בעצמו לשנת שירות ועבד במרכז הקהילתי “הפוך על הפוך” בנתניה המיועד לנוער בסיכון. “היו מגיעים אלינו חבר’ה עם בעיות קשות”, הוא אומר. “כל מיני עבריינים, כאלה שהסתבכו עם סמים או הידרדרו לזנות. ניסינו לעזור, להקל על המצוקה, לפתור את הבעיות של כל אחד מהם עד כמה שאפשר. ביחד חיפשנו את הדרך חזרה לחיים נורמליים. ובגלל מה שעברתי בעצמי, היה לי קל יחסית למצוא איתם שפה משותפת, לדבר איתם בגובה העיניים”.

במבט לאחור, אתה מבין למה מעדת?

“כן. לא הייתי מודע אז למעשים שלי. זה היה כמו בסרטים. מאוד הושפעתי מאנשים שלא הייתי צריך להתקרב אליהם. גם לא קיבלתי מספיק תמיכה בבית. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן ארבע, שנה אחרי שעלינו לארץ, ואבא שלי חזר לאוקראינה. כעבור זמן קצר עבר לגור איתנו בן הזוג החדש של אמא. נולד להם בן, האח הקטן שלי, אבל הם רבו הרבה ונפרדו די מהר. אני חושבת שהייתי אז בכיתה א'”.
גם בבית הספר המצב של דימה לא היה פשוט. “הציקו לי בגלל המבטא, בגלל הטעויות בעברית, והיה לי קשה ללמוד. כשעברתי לחטיבת הביניים, המצב רק הידרדר. לא הייתי מגיע לבית הספר, הסתובבתי הרבה בחוץ, וכמו שכבר סיפרתי – הסתבכתי. לאמא היה קשה איתי, אז בסופו של דבר היא החליטה לשלוח אותי לפנימייה”.

ואיך התאקלמת שם?

“היה לי קשה להסתגל לחוקים החדשים והתגעגעתי הביתה. באותה תקופה גם ניתק הקשר ביני לבין אבא שלי באוקראינה. עד אז היינו מדברים מדי פעם בטלפון, התכתבנו. אבל הוא וסבתא שלי, אמא שלו, כעסו מאוד על אמא בגלל שהיא שלחה אותי לפנימייה. הם חשבו שזה מקום נורא והפסיקו לדבר איתה, ואז ניתק הקשר גם איתי. חוץ מזה, המצב בבית שוב הידרדר”.

מה קרה?

“אמא ובן הזוג שלה נפרדו, אחר שבע שנים. היא היתה מאוד תלויה בו, גם כלכלית. כשהיא נשארה לבד התחילו בעיות עם כסף – המשכורת שלה כסייעת לרופא שיניים לא הספיקה אפילו לצרכים בסיסיים. לפעמים לא היה מה לאכול בבית. אמא קיבלה את זה מאוד קשה, נכנסה לדיכאון עמוק והתחילה לשתות הרבה אלכוהול. גם אני וגם אחי היינו אז בפנימיות. בהמשך היא נשלחה לגמילה במוסד. אנחנו לא ממש שומרים על הקשר, ואני נחשב חייל בודד. הצבא שוכר לי דירה ברחובות”.

זה היה כמו בסרטים, הושפעתי מאנשים שלא הייתי צריך להתקרב אליהם. דימה קלבס (צילום: אדוארד קפרוב)

 

מה אתה עושה בצבא?

“אני לוחם בגדוד 50 בנח”ל. מאוד אוהב את התפקיד שלי. בצבא הכרתי הרבה חברים. גם בקורס נתיב”.

מתי לראשונה שמעת על הקורס?

“במהלך הגיוס. מיד עפתי על זה. היו לי הרבה תהיות לגבי היהדות. למרות שבבית שלי לא היתה שום זיקה למסורת, גדלתי במעטפת יהודית. למדתי בבית הספר היסודי ‘מחשבה’ במגדל העמק, ושם התפללנו כל בוקר וחגגנו חגים. בכיתה י”ב היתה לי חברה שחלק מהמשפחה שלה היו חרדים, וממש אהבתי להיות בבית שלהם, לבלות איתם שבת. אורח החיים הדתי מאוד עניין אותי. אז רציתי לצאת לקורס נתיב כמה שיותר מהר. בסוף עשיתי אותו שנה וחצי אחרי תחילת השירות”.

איך עבר הקורס?

“זאת היתה חוויה מעניינת וחשובה. היו לי הרבה שאלות ועל כולן קיבלתי תשובות. לא הכול היה ברור לי ולא הסכמתי עם הכול, אבל כל השיחות עם המורים ועם המפקדים היו מרתקות, פתוחות וכנות. הרגשתי תמיכה גם מצד הסגל וגם מצד החברים, והיתה לי מפקדת מדהימה, כזאת שלא מפספסת שום חייל. אני מאחל לכולם מפקדים כאלה”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine