ארץ טרופית יפה

(צילום: אדוארד קפרוב)

עד גיל 10 חנה (אדריאנה) שפר (31) גדלה בברזיל כנוצרייה לכל דבר, בת לאם נוצרייה ולאב יהודי, בבית שלא היו בו כלל סממנים של יהדות. באיטו, עיר מגוריה לא היה ולו בית כנסת אחד, כך שנושא היהדות לא היה על סדר היום בשום צורה. כשהייתה בת 10 אמה נפטרה ובני המשפחה נדדו מהעיר הקטנה לשכונה יהודית בסאו פאולו. “בניגוד לציפיות, אני לא זוכרת את המעבר כטראומטי או מטלטל”, אומרת שפר. “זו הייתה חוויה מבחינתי, לעבור לעיר גדולה ומתקדמת, לגור בבית יותר גדול, להכיר חברות חדשות, אני זוכרת את זה כחלק מאוד מלמד בחיים שלי”.

המהפך חל כאשר אביה רשם אותה לבית ספר יהודי ובית הכנסת הסמוך לביתם הפך לחלק בלתי נפרד משגרת חייה. “בהתחלה הלכתי לשם כי ככה היה צריך. מבחינתי זה היה אולם גדול ומפואר שבו שרים שירים בשפה שאני לא מכירה כל כך ולא ממש הצלחתי להתחבר”, היא מספרת. “אבא שלי לא לחץ עלי וזרם איתי בקצב ההתקדמות שלי. כך יצא שאחרי שנה, בשנת הלימודים לבת המצווה, כבר הייתי מגיעה מידי בוקר לתפילות שחרית בבית הכנסת, פשוט כי אהבתי את זה. הרגשתי שהתפילה ממלאת אותי באנרגיות הנכונות. בית הכנסת היה מקום מפגש קבוע של כל החבר’ה. הייתי מגיעה עם אבא לשם ביום שישי ואחר כך נשארת עם החברים בני גילי. הנוכחות בבית הכנסת תרמה מאוד לקשר שלי עם הקהילה וחיזקה את הזהות היהודית שלי, למרות שמבחינה רשמית עדיין לא הייתי יהודייה”.

בגיל 12 עברה שפר גיור בסאו פאולו ושלוש שנים לאחר מכן הגיעה לראשונה לביקור בן שנה בישראל, בתוכנית במסגרתה בני נוער מברזיל לומדים בארץ עם מורים ברזילאים. “במהלך השנה הזו גם מבקרים באתרים המרכזיים בישראל, מכירים יותר את ההווי כאן ובעצם טועמים מכל הטוב שיש לישראל להציע”, היא מסבירה. “בשנה הזו החלטתי שאני רוצה לחיות בישראל. רציתי להישאר כאן ולא לחזור כלל לברזיל, אבל אבא שלי לא הסכים. חזרתי חזרה לסאו פאולו ואמרתי לו שברגע שאני אהיה ברשות עצמי, הדבר הראשון שאני עושה זה לעלות לישראל”.

הכירו את שמחה, זמר ומוזיקאי שיוצר עם גיטרה, פסנתר ואקורדיון, מוזיקת כלייזמר במקצב לטיני לקהל בכל העולם

בחלוף ארבע שנים, כשהייתה בת 19, זה קרה. היא הודיעה לאביה שהיא עולה לישראל. “הוא ידע שזה הולך להגיע, אבל בכל זאת שום דבר באמת לא יכול להכין לקראת העזיבה של ילד את הבית. אמרתי לו שאני עוזבת ושאלתי אם הוא רוצה לבוא יחד איתי. כיוון שהוא היה מבוגר מכדי לקבל דיור מהמדינה, אני עליתי לפניו והוא הגיע לכאן חצי שנה אחרי. אבא נשאר כאן במשך שנה וחצי אבל האתגר היה מבחינתו מורכב מידי והוא החליט לחזור חזרה לסאו פאולו. הוא תמך בי לאורך כל הדרך בנושא העלייה וההתאקלמות בישראל ואני מתארת לעצמי שזה לא היה לו פשוט בכלל”.

שפר הגיעה לישראל ונחתה הישר באילת, שם עבדה כמלצרית בבתי מלון. “זה נראה לי כמו פתרון מעולה לכל הוצאות המחייה. הגענו לכאן וכבר היו לנו עבודה ומגורים ללא תשלום במלון, כך שהייתי משוחררת מהרבה דאגות כלכליות. בתהליך הקליטה שאלו באיזה תפקיד נרצה להיות משובצים ואני ביקשתי את התפקיד שיש בו הכי הרבה שימוש בשפה העברית. רציתי ללמוד את השפה במהירות האפשרית. עבדתי כמלצרית במלונות שונים באילת במשך ארבע שנים ולאחר מכן עברתי לארבע שנים נוספות לתל אביב. לאורך כל הדרך היה ברור לי שהיעד הסופי שלי יהיה ירושלים ולשמחתי לפני כמה שנים עברתי לכאן, אני עובדת בחנות בגדים של מעצבת ישראלית ומרגישה לגמרי בבית שלי” .

אז איפה הבית? “בעבר היו רגעים שהלב שלי יצא מרוב רצון לחזור לברזיל. למשל, לא הייתי ליד אבא שלי בימיו האחרונים וגם להלוויה לא הצלחתי להגיע. הגעתי רק ביום האחרון של השבעה. המרחק הזה קרע אותי לגזרים. אחרי שאבא שלי נפטר, המחשבות על לחזור לחיות בברזיל פסקו. הרגשתי שאין לי יותר מה לחפש בסאו פאולו ושהבית שלי זה בישראל. יש לי עדיין שני אחים בסאו פאולו ואנחנו בקשר יום יומי, אבל אני יודעת שכאן אני אמורה לחיות. אני כבר יותר מידי ישראלית מכדי להיות ברזילאית. להבדיל, כשאחותי התחתנה הייתי בברזיל וגם כשהיא ילדה את האחיינית המתוקה שלי הייתי לצדה. אחרי הלידה שלה נשארתי בברזיל במשך חצי שנה כי היה לי קשה שוב לעזוב את אחותי ואת האחיינית החדשה. גם היום אני משתדלת לפחות פעם בשבוע לקיים איתה שיחת וידאו כדי לראות איך היא גדלה ומתפתחת. זה מאוד קשה להיות רחוקה בזמן שהחיים מתרחשים, אבל זה חלק מעסקת חבילה וחשוב לדעת לקבל ולהכיל את זה. בקרוב גם אני מתחתנת ושני האחים שלי צפויים להגיע לישראל. אני סופרת את הדקות עד המפגש איתם, אין לי ספק שזה הולך להיות מרגש במיוחד”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

חברות ילדות נותרו חלק מחייה למרות המרחק הפיזי. “אני בקשר טוב והדוק עם הקהילה בסאו פאולו, ובעיקר עם החברות שלי משם. אנחנו מדברות המון בטלפון וגם הפייסבוק מסייע להתעדכן במה שקורה עם כל אחת מהן. אנחנו מדברות הרבה על ישראל וכמה מהן אפילו עשו עלייה וחיות בישראל. מטבע הדברים איתן הקשר התחזק מאוד. עם החברות שעדיין בברזיל אני נפגשת בזמן שאני מבקרת שם וגם הן במגיעות לביקורים בישראל. הקשר איתן מאוד חשוב לי, כי אני מרגישה שהזיכרונות שיש לי יחד איתן זו בעצם הילדות שלי”.

ברגעים שהיא מרגישה לבד וצריכה חיבוק, בעלה לעתיד נמצא לצידה. “הגיור שעברתי בברזיל לא הוכר בישראל, אז עברתי גיור מחדש בישראל”, היא אומרת. וחנה על שום מה? “נולדתי בשם אדריאנה, אבל לא הרגשתי שהוא מייצג אותי. שמה של סבתי היה ‘חנה’ והיא חיה עד גיל 120. מאז הגיור הראשון שלי אבי רצה שאשנה את שמי לחנה. כשעברתי את הגיור בישראל למדתי מיהי חנה ומאוד התחברתי לערכי האמונה שהיא מייצגת. למעשה, ברגע שעלתה השאלה בקשר לשם, לא היה לי כל ספק שחנה זו התשובה מבחינתי. היום כולם משתמשים בשם היהודי שלי. רק החברות שמכירות אותי מברזיל כאדריאנה, ממשיכות לקרוא לי כך, מבחינתי שינוי השם הוא השינוי בין מי שהייתי לבין מי שהפכתי להיות. כמובן שחלק ממני הוא עדיין אדריאנה, אבל ההווה והעתיד שלי הם חנה”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine