הצנחן שמחבר בין המבורג לירושלים

(צילום: אדוארד קפרוב)

דוד שאחט (21) צועד ברחובות המרוצפים אבן בדרך אל הכותל. בכיסו הימני מקופלים היטב פתקים לכותל מטעם כל בני משפחתו שחיים בגרמניה. “כל פעם לפני שאני נוסע לכותל, אני עורך סבב טלפונים לבני המשפחה והחברים בגרמניה ושואל אם הם רוצים בקשה מיוחדת מאלוהים”, מספר שאחט, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שעלה לפני כשנתיים לישראל.

“היה לי מאוד טוב בגרמניה”, הוא מספר, “אבל מאז ומתמיד רציתי לגור גם בישראל. אבא שלי יהודי, וכל שנה היינו הולכים לבית הכנסת בהמבורג, שם גדלתי, וחוגגים את החג. בחנוכה כל המשפחה הייתה מתאספת, היינו מדליקים נרות, מחלקים מתנות ואוכלים סופגניות ועוד כל מיני מאכלים מסורתיים. גם אחרי שההורים שלי נפרדו, המסורת של חגיגת חנוכה משפחתית נשמרה. אני מתגעגע לרגעים האלו מאוד”.

כאשר היה בגיל ההתבגרות, חל שינוי בחיי היום יום המשפחתיים. “אבא התחזק בתורה. התחילו לבוא אלינו הרבה מאוד אורחים, דתיים אורתודוכסים. הם היו ישנים אצלנו, אוכלים ולומדים יחד עם אבא. בשלב מסוים היה לנו מעין ‘כולל’ בבית וכיוון שאני כל הזמן הייתי סביב ההתרחשות והתפילות, צברתי הרבה מאוד ידע והייתי מעניק ממנו לכל מי ששאל. בתקופה ההיא הרגשתי מוקף באנשים שתומכים בי ושאני חלק מקהילה חזקה שיש לה מכנה משותף עוצמתי. את הדברים האלו היה לי מאוד קשה לעזוב כאשר החלטתי לעלות”.

הוריו עודדו את המהלך. “לכולם היה ברור שאני אעשה את זה מתישהו. החיים בישראל שונים מאוד מגרמניה, בעיקר במובן הזה שאני רחוק מהמשפחה ומהחברים שאתם גדלתי כל החיים. ממצב שהייתי נותן תשובות לכל מי שמתעניין במשהו יהודי, הגעתי לסיטואציה שבה אני לא שולט בשפה, לא מכיר כל כך את המנהגים, את המנטליות, את האנשים “.

(צילום: אדוארד קפרוב)

למרות שהוא מגדיר את עצמו כאדם שלא יודע לשמור על קשר עם אחרים, בטח לא כשמדובר בקשר רחוק טווח, שאחט מצליח להפתיע את עצמו. “אני טס לגרמניה די הרבה כי אני מאוד מתגעגע למשפחה. אני מבקר שם את הסבים והסבתות שלי, את אמא שלי והמשפחה החדשה שלה ועוד חברים יהודים ולא יהודים שהם חלק בלתי נפרד מהילדות שלי וממי שאני. בנוסף, אנחנו שומרים על קשר טלפוני, מתכתבים בוואטסאפ, ומשתפים אחד את השני בחוויות החיים. יש הרבה מאוד רגעים שאני בישראל שעוברות לי מחשבות על ההבדלים בין החיים שלי כאן לבין החיים שלי בגרמניה. כאן אני הרבה פחות מכיר ויודע, ולכן תמיד צריך להיעזר באנשים אחרים. תמיד מוכנים לעזור לי, אבל זה לא העניין. מבחינתי כשהייתי בהמבורג, הייתי הכתובת לשאלות של אחרים וכאן המציאות התהפכה ואני צריך ללמוד הכול מחדש”.

בני פישר מקלל בגרמנית, מאוהב בשמש התל אביבית, מתגעגע לשדה בוקר ומכהן בנשיא איגוד הסטודנטים היהודים בבריסל. בלי קפה שחור בבוקר כל זה לא עובד

המרחק בינו לבין החברים והמשפחה הגיע לכמה נקודות קיצון בשנתיים מאז שהגיע לישראל. הנקודה הזכורה לו מכולן הייתה גם הקשה ביותר עבורו. “אשתו של אחד החברים הטובים שלי, שגדלנו יחד מגיל צעיר, נפטרה בהמבורג. שמעתי בטלפון שהוא שבור לגמרי. כל כך רציתי להיות לידו כדי לנחם אותו בשעה הקשה ולהושיט יד לעזרה, אבל זה לא היה אפשרי מבחינתי. בנקודה הזו הפער ביני לבינם התחדד והרגשתי באמת את המחיר שאני משלם על זה שהלכתי עם הלב שלי. אני לא מצטער על הצעד הזה, אבל יש רגעים שבהם הלב רוצה לחזור לחברים ולמשפחה ולהיות מוקף שוב בכולם. באותם רגעים אני יושב, נותן למחשבות מקום, לא בורח משום דבר. מרגיש את הגעגועים לגרמניה והקשר לישראל”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine