הקצב הברזילאי עדיין פועם

(צילום: אדוארד קפרוב)

פאביו האובן (46) מגדיר את עצמו כאדם שלא אוהב שינויים גדולים בחיים. העובדה שעזב את ריו דה ז’נרו לישראל בשנת 2004 נראית לו עד היום כצעד האמיץ ביותר שעשה בחייו. בשנת 2002, החברה שעבד בה בברזיל נכנסה לפירוק. שיחת נפש עם המנהל שלו הבהירה לפאביו שזו הזדמנות נפלאה לעבור לחיות בישראל. “הייתי בנקודה בחיים שאני עדיין לא נשוי, אין לי מחויבויות וגם מקום העבודה שהיה נראה כמו משהו מאוד בטוח כבר לא היה רלוונטי. הוא אמר לי בצורה הכי פשוטה: ‘תעלה, תנסה, תראה ואם לא יתאים תמיד יש לך לאן לחזור’. השיחה הזו חרוטה לי טוב-טוב בזיכרון”.

14 שנה חלפו מאז שביקר בישראל בפעם הראשונה ועד שהחליט להפוך אותה לבית.  “אני מגיע ממשפחה של ניצולי שואה. הסבים שלי ברחו בשנת 1938 מפולין והגיעו לברזיל עם מזוודה אחת ביד ובלי שום יכולת כלכלית. לאט לאט הם בנו את עצמם, אבל לאורך הדרך ויתרו לגמרי על הזיקה ליהדות. תמיד ידעתי שאני יהודי והכרתי את ישראל מסיפורים, אבל לא מעבר לזה. כל זה השתנה כאשר התחלתי ללכת לתנועת בני עקיבא ושם בעצם התחלתי לצלול אל נבכי היהדות. כשההורים שלי שמעו שאני רוצה לעשות עליה, הם ראו בזה התפתחות טבעית של החיים שלי”.

“אני יהודייה אתאיסטית”, מצהירה על עצמה הבלוגרית סוזן אובל, שנולדה באוסלו בקהילה חמה ואוהבת ומתפרקת על כל רגע בילדות

פאביו נשא בישראל לאשה את בחירת לבו ולזוג נולדו ארבע בנות. רק אז הבין את המחיר האמיתי של המרחק. “כאשר אדם צעיר מחליט לעלות לישראל, הוא בעצם פותח דף חדש”, הוא מתאר. “כל עוד אתה רווק, אתה רוצה ליהנות מהחיים במקום החדש, הכל מרגש ומסעיר וגם המרחק הפיזי מהמשפחה לא תופס הרבה מקום ביום יום. כמובן שיש געגוע ויש שיחות, אבל זה יותר שטחי וכדי להיות מעודכן במה שקורה. כשנולדים ילדים והם גדלים במרחק גיאוגרפי, מנטלי ותרבותי מהמשפחה המורחבת, האתגר משנה את פניו ואז מתחדד המחיר האמיתי. הילדות שלי בעצם גדלות בלי משפחה כמעט בכלל, ואת הכול הן יודעות רק מסיפורים שאנחנו מספרים.

זה אחרת לגמרי מאשר לגדול ליד סבא וסבתא, שהם חלק בלתי נפרד מהמשפחה. היום עם הטכנולוגיה המתקדמת השמירה על הקשר עם המשפחה בברזיל היא יותר קלה, אבל עדיין, בחגים ובשבתות, כשכולם יחד מסביב לשולחן יש רצון להיות קרובים לכל המשפחה וזה לא משהו שקורה באופן קבוע. אצלנו יש מנהג – לפני כניסת שבת אנחנו מנהלים שיחת סקייפ עם אבא שלי ועם יתר קרובי המשפחה. יש גם אירועים מיוחדים, למשל ימי הולדת, חתונות וכו’ שקורים אצל המשפחה בריו ואנחנו לוקחים בהם חלק רק מרחוק. אני חושב שאנחנו מרגישים כאן יותר את הבדידות בהשוואה אליהם. אחרי הכל, רוב המשפחה נמצאת שם, אבל אנחנו מתמודדים עם זה כי זה חלק מהבחירה של לחיות בישראל”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

לצד עיסוקו, הוא מבין את החשיבות של פלורליזם תרבותי כפי שיש בברזיל. “אחד הדברים שאני מאוד אוהב שם, זה שיש לך חופש להיות מי שאתה. אין באמת הבדלים מהותיים בין זרם אחד לאחר מבחינה דתית וחברתית ואז כולם הופכים להיות מעין שלם אחד צבעוני שבו יש מקום לכל אחד”, הוא אומר. “כשמוסיפים לזה את הנופים המהממים שיש בריו ובברזיל בכלל, את הפסטיבלים, את השמחה והתרבות היפה, אני מבין לגמרי כל מי שנוסע לשם ומתאהב. הברזילאים הם עם שמח והשמחה הזו מדבקת. בעיני זה משהו שאנחנו יכולים ללמוד מהם.

בישראל אני מרגיש הרבה פעמים שדווקא שמים את הדגש על השונה שבין אדם לחברו, במקום להעמיד במרכז את הדומה. כאשר מתבוננים בהבדלים, הם מעמיקים ואז קשה יותר לגשר עליהם. בברזיל המצב הוא בדיוק הפוך. ההתייחסות היא לאדם בפני עצמו בלי כל מיני תוויות של דת או זרם כזה או אחר אליו הוא משתייך. זה הופך את האווירה ליותר מכילה ומאפשר חיבורים שעל פניו נראים בלתי אפשריים”.

במסגרת העבודה האובן מבקר בקהילות יהודיות בדרום אמריקה ומנצל כל הזדמנות כדי לבקר את המשפחה. “המרחק הפיזי הגדול מקשה על הביקורים, אבל מוצאים פתרונות יצירתיים”, הוא מסכם.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine