הסכם הלסינקי הפרטי שלי

(צילום: אדוארד קפרוב)

את הפרידה בנמל התעופה בהלסינקי בשנת 2016 גיל לויט בן ה-20 לא ישכח לעולם. מצד אחד הוא ניצב שם אחרי שקיבל את ההחלטה לעלות לישראל, ציוני בכל נימי נפשו, נכד לסב ששירת בהגנה וזכה בציון לשבח, הרואה בשירות בצה”ל חובה מוסרית וערכית. מן העבר השני, מתרחקים עם כל צעד שהוא עושה, נמצאים אמו, אחיו הגדול ואחיו התאום אייל ממנו לא נפרד כמעט לאורך כל חייהם. זו הייתה פרידה קשה מהמקום שהציע לו את הכול מהכול: משפחה חמה ואוהבת, אח תאום שהוא גם החבר הכי טוב שלו, אמא מפרגנת ומפנקת, חברי ילדות בקהילה היהודית, הדרכה בתנועת נוער וכסף משלו שחסך מעבודתו.

הוא נולד וגדל עד גיל שלוש וחצי בקיבוץ יעל הסמוך לאילת. אמא, פינית שהתנדבה בקיבוץ דגניה ב’, שם הכירה את מי שלימים יהפוך לאבי ילדיה. אחרי שנולדו להם ארבעה ילדים בישראל, החליטו לעבור לפינלנד. הנסיעה הראשונה באוטובוס בפינלנד צרובה בו היטב: “כל האנשים באוטובוס היו שקטים לגמרי, שקועים בעצמם ובעיסוקים שלהם. הייתה ממש דממה. רק אייל אחי התאום ואני לא הפסקנו לשאול שאלות ולזוז ממקום למקום. אמא שלנו שהכירה את התרבות הפינית ניסתה כל הזמן להרגיע ולהשקיט אותנו, אבל אי אפשר היה להתעלם מהפער התרבותי בין המקום ממנו באנו לבין המקום שאליו הגענו”.

כמה שנים אחרי המעבר לפינלנד ההורים התגרשו והאחים עברו לחיות עם אמם, תוך שמירה על קשר עם האב שנשאר חלק בלתי נפרד מגידולם. “אמא רשמה אותנו לגנים ולבתי ספר יהודיים. היא מאוד אהבה את החגים ואת המסורת היהודית שלמדה מאבא שלי. אמנם לא שמרנו על אורח חיים דתי, אבל היהדות הייתה חלק בלתי נפרד מהיום יום שלנו. זה לא היה כזה מובן מאליו, כיוון שאמא שלי באה ממשפחה נוצרית, אבא שלה הוא כומר מאוד חשוב בקהילה בפינלנד וכשהיינו מבקרים אצלם בחגים הוא היה דורש דרשות נוצריות, היינו אוכלים אוכל מסורתי נוצרי ועוד. יחד עם זה, הם לא ניסו לעצור בעדה מלגדל אותנו על ברכי היהדות. היא התגיירה ועשתה את הדברים בצורה מאוד עדינה וחכמה”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

הלימודים בבית הספר היהודי הפכו אותו ואת אחיו לחלק בלתי נפרד מהקהילה במקום. “צריך להבין – בכיתה היינו בסך הכל חמישה תלמידים וכך זה היה לאורך כל השנים, כבר מגיל הגן. מטבע הדברים הכרנו את המשפחות אחד של השני והתחושה הייתה כשל משפחה אחת גדולה, כולם ידעו הכל על כולם, ממש כמו בקיבוץ. היינו חוגגים ביחד את כל החגים. בחנוכה למשל הייתה מסורת שעושים אייס סקייטינג ומדליקים נרות במנורה עשויה מקרח.

גם לתנועת בני עקיבא הלכנו ביחד כחניכים ולאחר מכן היינו בתפקידי הדרכה. בשלב הזה נחשפנו לשליחים של התנועה שמגיעים מישראל ומסבירים על החיים כאן. אז כבר היה לי ברור שאני רוצה לדעת עוד על ישראל ולעשות בסופו של דבר עלייה. זה עניין שהתבשל אצלי במשך הרבה שנים”.

בשנת 2014, אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר, החליט לעלות לישראל יחד עם אחיו התאום. “אנשים אחרים עושים עליה לישראל פעם אחת. אצלי זה קרה פעמיים”, הוא אומר בחיוך. בשנת 2014 עלה יחד עם אייל במסגרת פרויקט נעל”ה (נוער עולה לפני הורים) לישראל. התוכנית מאפשרת לצעירים ללמוד 3-4 שנים בתיכונים בישראל ולקבל תעודת בגרות ישראלית. “מבחינתי הכול היה די בסדר למרות הריחוק מהבית אבל אחרי חצי שנה החלטנו לחזור לפינלנד. לא רציתי שאייל יחזור לבד ואני מאוד שלם עם זה”.

גם סוזן עלתה לארץ ממדינה סקנדינבית והיא מתריעה: החומוס באוסלו יקר בטירוף. צפו

שנתיים אחרי שאייל וגיל חזרו לפינלנד, עשה שוב גיל את המסלול מהלסינקי לישראל והפעם היה לו ברור שזה לתמיד. “גם היום יש מקרים שאני שואל את עצמי אם ישראל זה המקום עבורי, אבל אני כבר מרגיש כאן בבית. לצד זה אני שומר על קשר הדוק עם הקהילה היהודית בפינלנד. אני בקשר עם הרב של המדינה, שומר על קשר עם החברים מבית הספר, נוסע לבקר הרבה, שומר על קשר טלפוני וכמובן דרך האינטרנט. בנוסף, כשהייתי בפינלנד התנדבתי לעשות משמרות ביטחון באזור היהודי, אז דרך החבר’ה משם אני שומע גם על התרחשויות פחות נעימות שעוברות על הקהילה היהודית מצד כל מיני ארגונים. כשאני מדבר ונפגש עם החברים מבית הספר, אי אפשר שלא לשים לב לפערים שהולכים וגדלים בינינו.

בעוד אני במסגרת צבאית והחיים שלי מתרכזים בזה, הם נמצאים כבר אחרי צבא. בפינלנד יש שירות חובה של 11 חודשים. עוזבים את הבתים של ההורים, מחפשים אוניברסיטה ומתחילים ללמוד ובעצם לחיות את החיים האמתיים. אייל אחי נמצא עכשיו במסגרת השירות הצבאי שלו בפינלנד וגם זה שונה בתכלית ממה שאני עובר. שם הכל יותר באיזי, יותר רגוע, לא סוגרים שבתות, לא נמצאים במתח כל הזמן. השירות שלנו שונה מאוד, אבל אנחנו משתפים אחד את השני בחוויות ואני מרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, למרות המרחק הגיאוגרפי בינינו”.

מוטיב הכפילות בחייו של לויט חוזר פעם נוספת כאשר מדברים על נושא הגיור. “סבי מצד אבא הוא ממשפחת לוי. גדלתי עם הידיעה הזו כבר מינקות, כך שאף פעם לא היה לי ספק בקשר לשאלה לאיזה עם אני שייך. בכל זאת, בגיל 13 עברתי גיור בפינלנד. כשהגעתי לישראל לא מצאו את המסמכים שמוכיחים שאני יהודי והרב שטיפל בנושא בפינלנד לא היה מסביר פנים במיוחד. כיוון שכך עברתי פעם נוספת תהליך של גיור. אני מרגיש שהנפש שלי מתחזקת”.

איך מיישבים את התחושה החצויה? איך שומרים על קשר הדוק עם קהילת הגרעין בבית בפינלנד? “שאלה טובה”, אומר לויט. “החשבתי את עצמי לאדם מאוד חזק. אמא שלי גידלה לבד ארבעה ילדים, אחד מהם סובל מתסמונת אספרגר והחיים בבית לא היו פשוטים. בכל זאת, שום דבר לא הכין אותי למה שאני הולך לחוות בישראל.

(צילום: אדוארד קפרוב)

 

בפינלנד כולם מקפידים מאוד על החוקים, יש כללי נימוס בסיסיים, יש כבוד בין האנשים, בטח אם הם מבוגרים יותר ממך. בישראל כל נושא הכבוד והנימוסין הרבה יותר מתירני. העובדה שאנשים אומרים כאן אחד לשני הכול בפנים הייתה לי מאוד קשה לעיכול”.

והיו רגעים ששאלתי את עצמי האם ההגעה לכאן הייתה הדבר הנכון. האם אלו הערכים והתרבות שאני רוצה להיות חלק מהם?”. לצד זה הייתה המורכבות של נושא הגיוס. לויט עלה ארצה במסגרת גרעין “צבר”, תוכנית שלפניה עוברים ארבעה סמינרים ובכל אחד מהם מתקיים ניפוי מועמדים. “הם ממש בוחרים בפינצטה את מי שעולה, כי לכולם ברור שלעזוב את המציאות שאתה מכיר בגיל 18 ולהגיע לארץ חדשה ישירות לתוך מסגרת צבאית זה עניין מורכב מאוד שלא מתאים לכל אחד. הרצון לתרום למדינה שלי ממש בער בי, אבל הרגשתי שהלב שלי חצוי לגמרי. אחי התאום היה חסר לי, אמא והחברים מהבית, כל המנטליות שעליה גדלתי נשארו מאחור והרגשתי בודד מאוד”.

מי שעזרו לגיל לצאת מאותה תחושת בדידות היו רכזת הגרעין ואחותו הגדולה יסמין שעלתה ארצה כמה שנים לפני כן. “האנשים בגרעין שמו לב לזה שאני מתרחק, מסתגר בתוך עצמי ומחזק את הקשר עם המשפחה והחברים בפינלנד. היו שלבים שהם חשבו להוציא אותי מהתוכנית ולאפשר לי לחזור חזרה. הרכזת המקסימה של הגרעין וגם אחותי הבינו שכל מה שהייתי צריך זה רק זמן לעצמי, והם איפשרו לי את הזמן הזה. דיברנו המון, והוצאתי את כל מה שהיה לי על הלב. גם המשפחה בפינלנד מאוד תמכה בי. אחי התאום ניהל איתי שיחות ארוכות, היה לו חשוב ללוות אותי עד שהקושי הרגשי יעבור, גם ההורים מאוד תמכו בי. הייתי שקוע בהרבה מחשבות, אבל הרגשתי איך אני נבנה מבפנים והופך להיות חזק ועצמאי יותר מאשר הייתי אי פעם.

כשהגיע תאריך הגיוס, הייתי שלם על עצמי, ידעתי שהחובה המוסרית והערכית שלי זה לתרום למדינה שלי וכך היה. היום אני חייל בפלוגה הרובאית של חיל ההנדסה הקרבית, משרת שירות משמעותי ומרגיש שאני תורם למדינה במלוא מובן המילה. אני מרגיש שיש לי את הזכות לחיות ולתרום במדינה שלי וגם להעביר את המסרים שאני לומד כאן לחבר’ה ולמשפחה שלי שנשארו בפינלנד. היום יש לכל אחד מהצדדים מקום בתוכי. אני לא מוכן לוותר על העבר והילדות שלי, לכן אני עושה את הכול כדי לשלב בין ההווה לבין העבר, בין החברים והמשפחה לחוויות שאני צובר כאן, מתוך מחשבה שמהשילוב בין שני הצדדים האלו נבנה הפאזל השלם ששמו גיל לויט”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine