כשאמא נמצאת בצד השני של העולם

(צילום: אדוארד קפרוב)

לאביה של פאולה וייטר (23) היה חלום – לעלות לישראל. החיים הובילו אותו להישאר באורוגוואי, אבל כשליווה את בתו לשדה התעופה רגע לפני עלייתה למטוס, דמעות ההתרגשות שלו סיפרו לה את כל הסיפור. “אבא שלי מטבע הדברים מאוד תמך במהלך שלי. אמא שלי הייתה קצת יותר מסויגת ולאורך כל הדרך אמרה שהיא תהיה מאושרת, אם אני אהיה מאושרת. היא המליצה לי לנסוע ולנסות, אבל הדגישה שאם לא יהיה לי טוב, תמיד יש לי לאן לחזור”.

וייטר הגיעה לראשונה לישראל כשסיימה את כתה י”ב, גרה כאן שנה ואחר כך חזרה לאורוגוואי ונרשמה ללימודים באוניברסיטה. “כבר בתחילת השנה באוניברסיטה הבנתי שאם המחשבות על ישראל לא מרפות, אולי כדאי לאזור אומץ ולהגשים את החלום”, אומרת פאולה. “פחות מחצי שנה אחרי שקיבלתי את ההחלטה לעלות, ביולי 2016 כבר הגעתי לישראל, כאשר אחת המטרות הגדולות שלי הייתה להתגייס לצבא, לתפקיד משמעותי. לשמחתי שירתתי כמדריכת חבלה בבסיס צאלים בדרום. זה היה אחד מפרקי הזמן המעצבים ביותר בחיי”.

לא חסרו נקודות משבר בהן חשבה לארוז את החלומות ולחזור חזרה לאורוגוואי. “אני מאוד קשורה לאמא שלי בפרט ולמשפחה בכלל”, היא מספרת. “אנחנו מדברים כמעט כל יום בטלפון, ולאורך כל היום מדברים דרך הוואטסאפ. לפני הגיוס היה לי מאוד קשה, כי לא ממש מצאתי את עצמי. הייתי מדברת עם אמא המון, והיא כל הזמן דיברה על זה שכדי להגשים את החלום יש לשלם מחירים, וזה המחיר. באותה נשימה תמיד היא הזכירה לי שהדרך חזרה פתוחה בפני. אני לא הייתי מוכנה לוותר, התגייסתי ואז לקראת סוף השירות שוב התחילו המחשבות לצוף. לפני השחרור מאוד נלחצתי כי נהיה מעין ואקום כזה והרגשתי שאת המטרה הגדולה שלשמה הגעתי לישראל הגשמתי.

אחרי כמה ימים כאלה של בלבול, הבנתי שזו בחירה לחיים, ואני צריכה למצוא פתרונות ולהתחיל לבנות כאן את החיים שלי. זו תובנה מאוד מעצימה, כי היא מילאה אותי בכוח ובידיעה שאני כאן כדי להישאר. הבנתי שמה שאני יכולה לעשות באורוגוואי, אני יכולה לעשות גם בישראל. לכן נרשמתי ללימודי חשבונאות, ואני מרגישה שאני ממשיכה את המסלול שעזבתי שם, אבל הפעם במדינה שבה אני רוצה באמת לחיות”.

איך עושים ברית מילה בנורבגיה? “פשוט. מטיסים מוהל מבריטניה”, עונה אושיית הרשת סוזן אובל

בשנתיים שפאולה נמצאת בישראל היא הספיקה לבקר פעם אחת באורוגוואי. “המפגש עם המשפחה היה מאוד מרגש”, היא אומרת. “החזרה לבית המוכר ולמדינה שגדלתי בה עטפה אותי בחום. גם המפגש עם חברות הילדות היה מאוד מהנה. יחד עם זה, שמתי לב לשינויים מאוד גדולים ביני לבינן. הן מסיימות תואר באוניברסיטה ואני רק מסיימת את הצבא. זה פער מאוד גדול באורח החיים ויש לזה השלכה ישירה על טיב הקשר. הן מאוד התעניינו במה שקורה איתי, אבל אין להן דרך להבין באמת מה זה צבא, מה זו מערכת. לכן השיחות בינינו היו יותר על חוויות מהעבר ועדכונים שטחיים על מה שקורה עם כל אחת עכשיו. במפגשים איתן הבנתי שאם אני רוצה לשמור על הקשרים האלו, אני צריכה מאוד להשקיע, כי בעצם העובדה שעליתי שינתה את מסלול החיים שלי מקצה לקצה בהשוואה אליהן”.

לא מזמן הוזמנה על ידי חברותיה לחגוג איתן את סיום לימודי התואר. “הסברתי להן שזה לא אפשרי, כי אני חיילת בצבא ולא יכולה לקבל חופשה ארוכה כדי לטוס. כשקיבלתי את התמונות מהחגיגה שלהן, הלב שלי ממש נצבט. גם כאשר נפרדתי מבן זוג שאיתו הייתי בקשר, כל מה שהתחשק לי היה לתפוס את המטוס הראשון ולרוץ לבכות להורים שלי. במקום זה, התקשרתי אליהם, אמרתי שאני צריכה לפרוק והם היו הכי קשובים ומכילים. הרגשתי שהם עושים את הכי טוב שלהם כדי לחבק אותי מרחוק. אמנם זה לא אותו הדבר כמו חיבוק פיסי, אבל יש בזה הרבה נחמה”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

וייטר חיה כיום בקיבוץ מעגן מיכאל. “החיים באורוגוואי מאוד נוחים עבור הקהילה היהודית”, היא אומרת. “יש את תנועת הנוער, יש את בתי הכנסת, יש איכות חיים גבוהה וחיבור מאוד טוב בין האנשים. בחגים כולם נפגשים, מדברים, צוחקים, יש בזה משהו מאוד מחבר ומגבש, משהו שמבדיל את היהודים מכל יתר הדתות שחיות באורוגוואי. בכלל, זו מדינה עם טמפרמנט מאוד תוסס ושמח, כמתבקש ממדינה דרום אמריקאית. יש חגיגות גדולות, יש כדורגל מעולה, יש נופים, אני מכירה הרבה ישראלים שנסעו לשם לטיול ופשוט התאהבו. החיים שם מאוד שונים מישראל, כיוון שכאן זו מדינה של עולים שבונה את עצמה כל יום מחדש. שם יש בסיס מוצק ועמוק של היכרות של כל אנשי הקהילה אחד עם השני. לפעמים זה חונק, אבל ברוב הזמן מרגישים עטופים במעין משפחה אחת גדולה”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine