אבל אולי ניסע לצ’ילה?

(צילום: אדוארד קפרוב)

סיגלית רפאל (24) ופלומה-נועה רפאל (23) נולדו בסנטיאגו בירת צ’ילה. תמונות נוף ילדותן כוללות בית כנסת, קידוש וסעודה בערב שבת, חגים כהלכה, אב פעיל מאוד בקהילה היהודית המקומית וידיעה שריחפה מעל – הן יהודיות החיות במדינה זרה. השיח על ישראל ונושא העלייה לארץ הקודש אמנם היו על סדר היום, אבל עד גיל ההתבגרות הן ראו ברעיון בעיקר אידיאה. בין הלימודים בבית הספר ללימודים באוניברסיטה התעורר בסיגלית רצון מסוג אחר, “רצון שובר שגרה, משהו שיוכיח לי שאני כבר גדולה”, כהגדרתה. כאשר קרובת משפחה שעלתה ארצה אמרה לה: “בואי לישראל, תאהבי את הנופים, את הטמפרמנט של האנשים ואת מזג האוויר”, האידיאה הפכה למציאות וסיגלית מצאה את עצמה למשך עשרה חודשים בישראל, במסגרת פרויקט מס”ע. זו הייתה ישראל הטובה בקפסולה: קורס צלילה באילת, עבודה בהתנדבות בתל אביב ובקיבוצים, קורס הכנה לצבא וחוויות צבעוניות.

תחושת השייכות הייתה מיידית. “זה התחיל מהעובדה שהשם שלי, סיגלית, הוא מאוד טבעי בישראל, בעוד שבצ’ילה הוא שם זר ומנוכר. מאוד אהבתי את האופי של האנשים, את השפה, הרגשתי כאילו זה המקום שבו אני צריכה להיות. התקשרתי להורים והודעתי שאני חוזרת לצ’ילה כדי לארוז את הדברים שלי ואני עולה לארץ, וכך באמת היה. כשחזרתי לצ’ילה פתחתי תיק בסוכנות ותוך שלושה חודשים כבר הייתי בקיבוץ משמר העמק. בגלל שהייתי כל כך מגובשת ונעולה על הרצון שלי לחיות בישראל, לא היה לי כמעט קושי בעזיבה. בשדה התעופה אבא שלי מאוד בכה, אבל אני הייתי שלווה ובטוחה בעצמי, כאילו שאני יודעת שהמקום שאני טסה אליו זה בדיוק המקום עבורי”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

לעומתה, אצל אחותה פלומה-נועה, המחוברת בנימי הנפש לקהילה היהודית בצ’ילה, המעבר לישראל היה כרוך בקשיים רבים. “היה לי מאוד טוב בצ’ילה. היו לי המון חברים, חלקם יהודים וחלקם לא, אבל זה אף פעם לא הבדיל בינינו. הייתי אחת הרקדניות הראשיות בלהקת ריקודי עם ייצוגית והופענו בטקסי יום העצמאות ובטקסים נוספים שארגנה הקהילה בצ’ילה. בנוסף, מגיל צעיר הייתי בתנועת הנוער ‘בית אל’ ובגיל 15 התחלתי להדריך בתנועה. במסגרת התנועה ישנה אפשרות לטוס לישראל לשנת הכשרה”. בשנה הזו המדריכים לומדים להכיר את ישראל, במטרה שיהפכו לאחר חזרתם למנהיגי התנועה בכל מדינות דרום אמריקה והתחייבות להמשיך בתנועה חמש שנים נוספות ולהנחיל לדור הצעיר את האהבה לישראל. הם נהנים מתוכנית עשירה מאוד ומבקרים בירושלים, בתל אביב, חיים במעין קומונה, חיים בקיבוץ ועוד. הלבטים כרסמו בפלומה-נועה. “ידעתי שאם אני אעשה את הצעד, לא אהיה כאן לבד. השאלה המרכזית מבחינתי הייתה האם אוכל לעזוב את ההורים ואת החברות שלי ובנוסף – איך יקבלו בתנועה את העובדה שאני בוחרת לעזוב הכול ולעלות ולמעשה לא לסיים את ההתחייבות שלי לתנועה”, היא משחזרת.

אחרי התלבטות ארוכה פלומה-נועה הודיעה להוריה כי החליטה לעלות לישראל וחזרה לארץ מולדתה כדי להסדיר את הנושא מבחינה חוקית. “הייתי בטוחה שיהיה לי מאוד קל לעזוב, כמו שהיה לסיגלית אחותי, אבל אצלי זה היה שונה לגמרי. היה המון בכי, המון לבטים, לא ידעתי אם אצליח לחיות כל כך רחוק מאמא שהיא החברה הכי טובה שלי. הרגשתי גם מאוד לא נוח כלפי החבר’ה בתנועת הנוער, כי אחרי הכול יצאתי למסע לישראל כדי לחזור ולהיות מדריכה טובה יותר ובסוף זה יצא אחרת לגמרי”.

במשך חצי שנה נשארה בצ’ילה, ובקיץ 2015 עשתה את הצעד ועלתה לישראל, לקיבוץ עין השופט, ועד היום, כשהיא חיה בירושלים, היא מקפידה לשמור על קשר הדוק עם ההורים ועם החברות שמעבר לים. “אין ספק שבמהלך שעשיתי יש ויתור על להיות קרובה לחברות הטובות, לחברים מהתנועה ולהורים, אבל במבט לאחור אני חושבת שזה היה הצעד הנכון עבורי”, היא אומרת. “החברות שלי באו לבקר אותי בישראל והאיחוד איתן היה מאוד מרגש ועוצמתי עבורי. זה מאוד מחזק את הקשר ואת התחושה שלמרות המרחק אנחנו עדיין חברות בלב ובנפש”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

הצורך לשמור על אותו קשר חם מהווים את הסיבה לכך שפלומה-נועה העדיפה לשמור גם על שמה המקורי. “בישראל רוב האנשים מכירים אותי כנועה, אבל מי שמכיר אותי מצ’ילה עדיין קורא לי פלומה. אני מתחברת לשני השמות ומרגישה ששניהם מייצגים אותי בצורה מדויקת. יש את פלומה שהגיעה מצ’ילה והייתה שם מדריכה, מוקפת בחברות ובבני משפחה אוהבים, ובאותו זמן יש גם את נועה שמנהלת חיים עצמאיים בישראל, דוברת שוטף את השפה ונהנית מכל הטוב שיש לישראל להציע. אני חושבת שהשילוב בין שני השמות האלו הופך אותי לאדם שלם. זו מזכיר לי כל פעם שיש חלק ממני שנשאר מאחור וחשוב לי לשאת אותו איתי לאן שאלך.

כשאני בצ’ילה, החלק של ‘נועה’ פחות בא לידי ביטוי, אבל לכולם ברור שזה עניין זמני, עד שאחזור ארצה להמשיך את החיים שלי כאן. יש כמובן גם את העניין הזה שבצ’ילה הרגשתי מיוחדת במינה בשל היותי יהודייה והרגשתי שזו זכות שנפלה בחלקי להעביר את הידע שיש לי על ישראל ועל המצוות הלאה. כאן בישראל אני בעצם כמו כולם ודווקא הייחוד שלי זה המקום ממנו באתי. זה מעורר הרבה סקרנות ושאלות ואני נהנית להכיר לחברים שלי מישראל את היופי והקסם שיש בצ’ילה. אני בטוחה שאם יום אחד הם ייסעו לבקר במדינה שלי, הם יסתכלו עליה בצורה שונה ממטיילים אחרים”.

עם סבא אורתודוכסי וחיים בין הקהילה הקונסרבטיבית לרפורמית בארצות הברית, מישל סיטרין יודעת בוודאות: המוזיקה שלה יוצאת מהלב והזמן הוא זמן עברי

צמד האחיות לומד באולפן כדי לשפר את העברית שלהן. בקרוב יתחילו בלימודיהן במכינת עולים וישלימו בגרויות לקראת לימודים באוניברסיטה. בזמן הלימודים במכינה יעברו לגור בכפר הסטודנטים בהר הצופים. דרכן בישראל לא תמיד הייתה חלקה. “גדלנו בבית יהודי ומאז ומתמיד היה ברור לנו שאנחנו שייכות לעם היהודי”, מספרת פלומה-נועה. “בגיל 12 עברנו יחד עם אמא תהליך גיור, מה שנתן תוקף לתחושה שאנחנו חלק מהעם היהודי. כשהגענו לישראל הבנו שזה אחרת ושמבחינת ההלכה אנחנו לא נחשבות ליהודיות. אני זוכרת שהרגשתי עלבון וכעס מאוד גדול ובעיקר לא הבנתי מדוע הדברים צריכים להתנהל בצורה הזו. מן העבר השני, החיים בקיבוץ והמרחק הרב מהדת יצרו אצלי מן קונפליקט כי פתאום בית הכנסת והקהילה היהודית החמה היו מאוד חסרים לי. הגעתי לנתיב כי היו לי הרבה שאלות והיה לי חשוב להבין את היהדות לעומק ושוב להתחבר למקורות שלי, למה שאבא שלי לימד אותי. כיום אני לא מגדירה את עצמי כחילונית או דתיה. אני על התפר, חיה בלי הגדרות”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

כשחיים על קו ישראל-צ’ילה, עריכת השוואת היא חלק בלתי נפרד מהשגרה. “בצ’ילה היינו הולכים כל שבת וחג לבית כנסת”, מספרת פלומה-נועה, “אבל היינו הולכים לשם לבד. כאן כולם הולכים, כולם חוגגים את החגים, זו אווירה אחרת לגמרי. חברות שלי לא ממש מבינות את ההרגשה הזו, אבל אני מסבירה להן שזה פשוט אחר שהיהדות היא חלק בלתי נפרד מהשגרה. לקראת ראש השנה מתקשרים אלינו ומזמינים אותנו לערב החג, דואגים תמיד שלא נהיה לבד. גם כחיילת בודדה אני זוכרת שהחיילים האחרים בבסיס וגם משפחות אומנות היו רבים על מי יארח אותנו בשבתות ובערבי חג. זו תחושה מחממת לב. המשפחה שלי, החברות וכל זיכרונות הילדות שלי נשארו בצ’ילה, אבל יחד עם זה אני מרגישה שכאן למדתי המון, התפתחתי והפכתי להיות אדם שונה לגמרי ממי שהייתי. יש פעמים שאני מרגישה חצויה, זה ברור. ברגעים קשים שאני חווה אמא שלי מאוד חסרה לי וגם התמיכה של החברות. מצד שני, כאן זה הבית שלי ועל הבית הזה אני לא מוכנה לוותר”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine