בניו ג’רזי שומעים את האזעקות טוב יותר

(צילום: אדוארד קפרוב)

כשרוני גילברט (39) למדה באוניברסיטת רוקוורד בהיילנד פארק ניו ג’רזי, היא ובן זוגה עזרא שקלו לעלות לישראל עם בנותיהן. “אחרי שנולדו שתי הבנות הגדולות, השאלה האם לעלות או להישאר בארצות הברית דרשה תשובה” היא מספרת. “מצד אחד שתי המשפחות שלנו בארצות הברית, אין לנו אף אחד בישראל, אנחנו חלק מקהילה חמה וגם מבחינה כלכלית הכל היה על מי מנוחות. מצד שני, רצינו שהילדים יחשפו לישראל. המחשבה הייתה שאם נשאר בארה”ב ורק נדבר על ישראל, בסוף הילדים יחליטו לעלות לכאן ואז עלול להיווצר ריחוק. בנוסף, החינוך בארצות הברית הוא יקר מאוד, מה שמוביל משפחות רבות לחשוב על גודל המשפחה. ידענו שאם נעלה לישראל נוכל לגדל משפחה גדולה יותר. בסוף עלינו ב-2008”.

רוני ועזרא עזבו בניו ג’רזי קהילה יהודית תומכת. “יש תחושת ביחד מאוד חזקה של היהודים בקהילה שממנה באנו”, היא מספרת. “אם למשל מגיעות משפחות ישראליות לאזור ניו ג’רזי, מיד כולם נרתמים לסייע להן, מזמינים לארוחות שישי, מארחים אותם, נותנים להם להרגיש בבית. יש בזה משהו מאוד מחמם את הלב. מרכז העניינים של הקהילה זה בית הכנסת ובית הספר היהודי. מי שצריך עזרה או רוצה קשר לבעל תפקיד זה או אחר לרוב ימצא שם מי שיעזור. בגלל החום והאהבה הרבה וגם בגלל ההיכרות ארוכת השנים כמעט עם כל בני הקהילה היהודית באזור, היה לנו מאוד קשה לעזוב”.

מישל סיטרין פיצחה את הנוסחה שתהפוך את ספר תהילים ללהיט של המועדונים

כיום רוני גרה בישוב הצפוני מורשת יחד עם עזרא וחמשת ילדיהם, הרחק ממשפחתה. “הקהילה היהודית בארצות הברית בכלל ובניו ג’רזי בפרט עוקבת מאוד מקרוב אחרי מה שקורה בישראל”, מספרת רוני. “גם כשגרנו שם זה היה ככה אבל עכשיו כשאנחנו גרים בישראל רואים את הדברים מהזווית ההפוכה. למשל יש בקרים שאנחנו מתעוררים ורואים המון הודעות בקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות. כולם רוצים לדעת שאנחנו בסדר ושהטילים שעליהם דיווחו בחדשות המקומיות לא נורים לכיוון אזור המגורים שלנו. אנחנו שולחים בתגובה תמונות שלנו עם הילדים במיטה או ממסיבות סיום ומסבירים שכל האירועים בכלל לא קשורים למקום בו אנחנו גרים”.

המרחק מהמשפחה והחברים לא קל. “אבא שלי חלה בסרטן פעמיים”, היא מספרת. “בפעם הראשונה, כששמעתי על המחלה שלו עליתי מיד על מטוס והייתי לידו. ברגעים כאלו מאוד קשה להישאר רחוקה ולקבל עדכונים רק בוואטסאפ או בטלפון. בפעם השנייה שהוא חלה גם נסעתי, אבל חזרתי לישראל אחרי כמה ימים. הבנתי שאמא שלי זקוקה להמון תמיכה ודווקא כשאני הייתי בצד השני של העולם יכולנו לנהל שיחות אל תוך הלילה. היא לא הצליחה להירדם בלילות והייתה מתקשרת אלי, משתפת, בוכה, מספרת כל מה שעובר עליה. מצאתי נחמה בזה שיכולתי לעזור בנקודות שאחרים שנמצאים לידה וצריכים לישון כדי לקום ליום נוסף של עזרה לאבא לא יכולים”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

“להבדיל, כשאחותי התחתנה אני הייתי כמה ימים אחרי לידה”, היא מספרת. “זה היה מצחיק כי ראינו את כל המשפחה בסקייפ, ראינו את הטקס, איחלנו להם מזל טוב והתרגשנו יחד עם כולם. אנחנו באותו זמן היינו על הספה בסלון עם התינוקת החדשה. זה כאילו שני עולמות שונים שמתחברים באמצעות הטכנולוגיה. ברור שזה לא כמו להיות נוכחים פיזית באירוע, אבל זה טוב יותר מכלום”.

רוני מרגישה שהיא ומשפחתה מהווים מעין גשר בין ישראל לניו ג’רזי. “יש לנו חברים שלמדו איתנו באוניברסיטה שכבר שנים מדברים על עליה. הם כנראה לא יעשו את הצעד, אבל בכל זאת חשוב לנו לשמור איתם על קשר, לשתף, לספר, לארח אותם כשהם מגיעים לישראל. הקשר הזה מאוד חשוב לשני הצדדים. לנו הוא מאפשר להתרפק על הימים בהם היינו סטודנטים ולהם זה מאפשר הצצה לחיים בישראל”.

ומה בעתיד? “אף אמא לא רוצה שהילדים שלה יהיו רחוקים ממנה, אבל ברור שזה יכול לקרות”, היא אומרת. “אם זה יהיה המצב, אני לא אנסה למנוע בעדם עבור לארה”ב, אבל אסביר להם היטב מה היו הסיבות שהביאו את עזרא ואותי לעלות לישראל”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine