כשמוניקה וצ’נדלר לימדו אותי יהדות

(צילום: אדוארד קפרוב)

שיר מרדכי (25) נולדה וחיה בירושלים, והחליפה את הטיול אחרי צבא בשליחות לארצות הברית, לעיירה סקרסדייל במדינת ניו יורק. שם, לדבריה, היא למדה להכיר את היהדות ואת עם ישראל. הקהילה היהודית בסקרסדייל מונה כ-400 משפחות שחיות בפרבר יפהפה, שקט ורגוע. קהילה אמידה, משולבת בחברה בארצות הברית בתפקידים הבכירים ביותר. “אנשים שראו הכל, שהצליחו בכל אספקט של החלום האמריקאי”, היא מתארת. “באחד הפרקים של ‘חברים’ צ’נדלר ומוניקה מחפשים בית בסקרסדייל ומדמיינים איך המשפחה העתידית שלהם תיראה בנוף המושלם הזה. האמת היא שזה ממש ככה”.

בתור שליחה של בני עקיבא, חלק מהעבודה של שיר היה לחשוב עם בני הקהילה המקומית על יהדות ועל עם ישראל. אחד הדברים שהותירו אותה המומה היה היכולת של בני הקהילה להתעלות מעל ההבדלים ולראות את הדומה. “היהדות שם מאוד שונה ממה שהורגלתי אליו בארץ”, היא מספרת. “בהתחלה היה לי מוזר לראות למשל בבית הכנסת שאין מרחק בין גברים ונשים, שבנות קוראות במגילה, שאשתו של רב הקהילה הולכת בלי כיסוי ראש ועוד. לאט לאט התחלתי לראות את היופי שבזה. רב הקהילה במקום מאוד בעד גישור על הפערים, מתוך תפיסה שבסופו של דבר כולנו יהודים. לקראת יום כיפור, למשל, נערך שם טקס ‘תשליך’ המוני. מגיעים יהודים מכל הזרמים ופשוט ‘משליכים’ את החטאים.

יש הרבה עוצמה בהבנה שכל בני הקהילה שווים בפני הבורא, ולא משנה באיזה אופן אנחנו בוחרים להביע את האמונה שלנו. הרגשתי באותם רגעים איך כל מה שגדלתי עליו מתנפץ לרסיסים. כל המיתוסים, כל ה’נכון’ ו’לא נכון’ פתאום לא היו. מאותם רסיסים נבנה קנקן אחר לגמרי. השליחות שינתה אותי מאוד ואני חושבת שכל אחד צריך לעשות מעין זום אאוט מהמציאות בה הוא חי, ולנסות לראות את העם שלו מנקודת מבט אחרת. עצם ההבנה שיש עוד אמיתות, עוד תפיסות עולם, היא משהו מאוד מרחיב אופקים”.

עם צמד מקלות תיפוף ולב ענק, למישל סיטרין יש משימה: לתת למוזיקה שהיא יוצרת להפוך לגורם מקרב

הוריה של שיר לא שיערו איזה שינוי תיצור השליחות בבתם. “אבא שלי עלה מארצות הברית לישראל כשהיה ילד, כך שנושא הגעגועים למולדת ולמנהגים היה חלק בלתי נפרד מהבית בו גדלתי. אמא שלי מגיעה מבית חרדי ולאורך כל שנות הילדות האווירה בבית הייתה מאוד אדוקה ובלתי מתפשרת. ככל שגדלנו הדברים התרופפו מעט, וכשהודעתי להורים שלי שאני יוצאת לשליחות, הם עודדו ותמכו בי לגמרי. במהלך שנת השליחות הם הגיעו לבקר אותי. היה להם חשוב לדעת איפה אני חיה ועם מה אני מתמודדת ביום יום. כשחזרתי לישראל החלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, כי הרגשתי ששם יש פתיחות לכל מיני סוגים של יהדות.

עזבתי את הבית אבל עדיין כשהייתי באה לבקר, לבשתי חצאיות. כשהחלטתי להתחיל ללבוש מכנסיים ולוותר על כיסוי ראש גם כאשה נשואה, להורים שלי היה מעט יותר קשה להכיל את השינוי, אבל אחרי הרבה שיחות שהיו לנו והרבה כבוד הדדי שאנחנו רוחשים אחד לשני, הצלחנו לגשר על הפער. היום הם מקבלים אותי כמו שאני וזו תחושה נפלאה”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

השליחות של שיר הסתיימה כבר לפני ארבע שנים, אולם המחשבות על חיים בארצות הברית עדיין מנקרות. “החיים שם די מושלמים”, היא אומרת,  “החינוך אמנם יקר, אבל לקנות בית מרווח, מכונית גדולה, בגדים וכולי אלו עניינים של מה בכך. מצד שני, בשורה התחתונה כשאנשי הקהילה נכנסים לסאבווי, הם מורידים את הכיפה, מסתירים את היותם יהודים. היו לי גם לא מעט שיחות על עליה לישראל עם רב הקהילה בסקרסדייל ועם החברים בקהילה. כולם דיברו על זה שבישראל יש גבולות מאוד ברורים לדת. הזרמים מופרדים ביניהם ובחלק מהמקרים יש אפילו איבה בין זרם אחד לאחר.

בישראל הם לא יוכלו לחיות באותה הכלה דתית כפי שהם חיים בארצות הברית. רב הקהילה שם חובש כיפה סרוגה בצבע שחור, כאן הוא יצטרך לאמץ לעצמו מראה וסגנון חיים אחר לגמרי. אחרי שחיים בפתיחות ובקבלה הדדית, מאוד קשה לצנוח למציאות שבה זה שחור או לבן”. שיר יודעת שהשליחות תרמה לה המון, ובאותה נשימה מרגישה שהצליחה להותיר חותם. “הפעילויות שעשינו לאורח השנה, לקראת החגים ועם הילדים היו מאוד מוצלחות. לאורך השנה ניגשו אלינו הורים וסיפרו שהילדים יותר מכירים את מה שקורה בישראל. הם רוצים בקשר אמיתי איתנו”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine