מבוגוטה לבית הנשיא, דרך כרם התימנים

(צילום: אדוארד קפרוב)

2014, מבצע צוק איתן, שגרת חירום. בישוב קטן סמוך ליבנה, קבוצה של 12 נערים ונערות שהגיעו לישראל מבית הספר היהודי בבוגוטה, קולומביה. אחת מאותם צעירים היא סופיה אוסיאז (כיום בת 22) שבאותם רגעים לא הרגישה לחץ וחרדה, אלא התעלות. “היה קסם באוויר”, היא מספרת. “לא יכולנו לטייל במקומות שבהם היינו אמורים לטייל, כך שהיינו הרבה במדבר. הגענו לישובים מבודדים ושם פגשנו את עם ישראל במיטבו. פתחו בפנינו את הדלת, נתנו לנו להתקלח, לישון, הרגשנו כמו בבית. בזמן האזעקות כולנו הצטלמנו מחובקים. במסגרת אותו ביקור היינו גם בהלוויות של חיילים שנהרגו במבצע. זה היה מאוד קשה, למרות שאלו אנשים שכלל לא הכרנו”.

להורים שהיו בביתם, סופיה והחברים לא ממש סיפרו על המתרחש. “לא רצינו שההורים ילחצו עלינו לחזור, אז לא סיפרנו כמעט שום דבר כל זמן שהיינו כאן. ההורים ידעו פה ושם על מה שקורה דרך החדשות, אבל בקולומביה לא מסקרים את ישראל בהרחבה, אז הם לא היו מודעים לעוצמה של הדברים. כשחזרתי וסיפרתי להם את כל הדברים, הם היו בהלם ממה שחוויתי. לא הבינו איך לא חזרתי חזרה ישר”.

סופיה נולדה וגדלה בבוגוטה, קולומביה, בחיק קהילה יהודית חמה ומגובשת. “יש בבוגוטה בית כנסת יהודי גדול, בית ספר יהודי שכולם לומדים בו ואפילו קאנטרי ממש שווה שחלק גדול מבני הקהילה מבלים שם שעות ארוכות. כולם מאוד מלוכדים ומחוברים אחד לשני. לאורך השנה נערכים אירועים גדולים שמגבשים עוד יותר את האנשים. רוב החבר’ה היהודים בבוגוטה לוקחים חלק בתנועת הנוער ‘כנרת’. כשמגיעים לכיתות י”א וי”ב מתחילים להדריך את הדור הצעיר, יש פעולות שקשורות לישראל, יש פעולות בימי שבת ושומרים על קשר הדוק עם המורשת. בעיני זו דרך נפלאה לחזק את הקשר של הקהילה בבוגוטה עם ישראל, עם ההיסטוריה, עם הציונות. הם אוהבים ישראלים”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

העצמאות של סופיה הובילה אותה לרצון לעלות לישראל. “ידעתי שאני רוצה להתחיל הכל מאפס, בלי שום דבר מובטח”, היא מספרת. “אני עצמאית במהות שלי, כך שהיה להורים שלי ברור שאם אני רוצה לעלות אין שום דבר שיכול לעצור אותי מלעשות את הצעד”.

ב-2015 הגיעה לישראל והתמקמה בדירת חדר בכרם התימנים. “לא הכרתי כאן אף אחד. לאח שלי היה חבר שהכיר מישהי שגרה שם. דיברתי איתה ושאלתי אם אוכל להיות אצלה כמה ימים. היא הסכימה וכך הגעתי לישראל עם מזוודה אחת. אחרי שלושה ימים התחלתי למלצר באחת המסעדות על החוף בתל אביב. הסכמתי לעבוד משמרות כפולות כי רציתי שיהיה לי כסף למחייה. זה גם אילץ אותי להתחיל לדבר עברית, כי הגעתי לכאן בלי לדעת מילה. אחרי שבועיים היה לי כבר מספיק כסף לשכר דירה בדירת שותפים ברמת גן ואפילו קניתי מיטה. אלו היו הצעדים הראשונים שלי. התחושה הייתה שאני בוראת את המציאות שלי וזו תחושה אדירה של עוצמה. מאוחר יותר התגייסתי לצבא ושירתתי בתור מדריכת חי”ר בבסיס של לוחמים בבקעת הירדן. אחרי השחרור התחלתי לעבוד בחנות של מעצבת שמלות בשוק הפשפשים ובקרוב אני מתחילה ללמוד לימודי אופנה”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

לאורך כל השירות הצבאי סופיה לא שכחה את תנועת הנוער בבוגוטה. “המדריכים בתנועה מחפשים כל הזמן תכנים חדשים לפעולות. אז אני החלטתי שבכל פעם שאני נתקלת בחומר שיכול להיות מעניין עבורם בבוגוטה, אשלח למדריכים שאני מכירה והם יכינו פעולות על הנושא”. אחרי סיור בכפרים בדואים ליד ים המלח, תיעדה במצלמתה והעלתה על הכתב את הסיפורים ששמעה. “עד אז אף אחד בבוגוטה בכלל לא ידע מה זה בדואים ואיזה תרומה יש להם למקום הזה. אני מרגישה שהתכנים שאני שולחת מרחיבים את האופקים של הילדים הצעירים וזה מה שגורם לי לרצות ולעשות מזה עוד. חשבתי שנכון להכניס את העברית כחלק ממערכי השיעורים בתנועה בבוגוטה”, היא מספרת. “חברה שלי שגרה שם ואני ניהלנו שיחת טלפון ארוכה ובה יצרנו מעין מילון עם מילים בסיסיות בעברית שהילדים יכולים ללמוד ולעשות בו שימוש”.

“תרבות”, “דגל”, “אוהל’, ו”סדר” הן חלק מהמילים שנכללו באותו מילון. הריחוק יוצר גם קשיים. “סבא שלי חלה לא מזמן ולא יכולתי לנסוע להיות יחד עם המשפחה שלי”, היא משתפת. “גם בימי הולדת אני מרגישה געגוע מאוד חזק, בעיקר ביום ההולדת של אמא שלי. הייתי רוצה להיות יותר מהודעה עבורה, הייתי רוצה לחבק, לנשק, להרגיש אותה קרובה אלי. היא אמנם באה לבקר כאן, אבל ברור לי שזה לא אותו הדבר”.

כששואלים את שמחה דוחוב מארגנטינה איך הוא מגדיר את עצמו, הוא עונה: “אני מוזיקאי, אני יהודי, אני אמריקאי ממוצא לטיני”, והכל מתחבר למנגינה אחת

מאז שעלתה לישראל ביקרה סופיה בקולומביה פעמיים, ובכל אחת מהפעמים כוח הרצון שלה הוא שאיפשר את הנסיעה. “שנתיים אחרי שעליתי לישראל הייתה לי אפשרות לטוס לביקור בבוגוטה למשך חודש. זה מעין צ’ופר שהצבא נותן. הבעיה הייתה שלא היה לי כסף לכרטיס טיסה. בדיוק באותה תקופה שמעתי שמתקיים שם כנס מאוד גדול של רכזי תנועות נוער. יצרתי איתם קשר והצעתי להם שאעבוד בכנס, אבל במקום שישלמו לי שכר שישלמו על כרטיס הטיסה, כך שאוכל לבוא לבקר את המשפחה שלי. הם הסכימו. אמנם זה היה רק לעשרה ימים, אבל הייתי עם המשפחה שלי ועבדתי בעבודה כייפית, עם אנשים שהתגעגעתי אליהם בשנתיים שהייתי בישראל”.

(צילום: אדוארד קפרוב)

את הביקור השני לא תשכח לעולם. “זה היה אחרי יום העצמאות. זכיתי בפרס חיילת מצטיינת והגעתי לבית הנשיא במסגרת אירועי החג. בשיא הטקס, כשקיבלתי את אות החיילת המצטיינת מנשיא המדינה, אמא שלי נכנסה לאולם. זו הייתה ההפתעה הגדולה ביותר שהייתה לי בחיים. התרגשתי ולא יכולתי להפסיק לבכות מאושר. בהמשך הצבא מימן לי את כרטיס הטיסה לבוגוטה, אז טסנו חזרה יחד והייתי עם כל המשפחה והחברים. גאווה גדולה”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine