לבנות ולהיבנות בה

עלייה

“מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות” – זוהי ההתחייבות הפותחת את החלק ההצהרתי של מגילת העצמאות. יהודים לא מהגרים לארץ ישראל, אלא עולים אליה. מאברהם אבינו, עבור ביציאת מצרים ועד שיבת ציון – בתלמוד יש אמירה מטפורית על חיבת ארץ ישראל בעם היהודי: “מלמד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות” (מסכת קידושין סט עב).

כל עלייה וסגנונה והדגשים המיוחדים שלה – הנמלטים מהפרעות במזרח ומהאנטישמיות במערב, העולים מאידיאולוגיה והנקלעים לכאן כבלית ברירה. כולם בסוף תרמו את תרומתם לבניין הארץ.

“בתקופה המודרנית עלו קבוצות משפחתיות קטנות, תלמידי חכמים וקבוצות  חסידיות, השתלבו ביישוב הישן, למדו תורה והחיו במקצת את הארץ”, אומר אפרים אורן, מורה בכיתות ההכנה לגיור של נתיב. “בשלהי המאה ה-19 החלו גלים יותר מסיביים, בעלי מגמה לאומית, שהקימו עשרות מושבות חקלאיות והתיישבות שיתופית: העלייה הראשונה והשנייה. בימי השלטון הבריטי התגבר זרם העולים לכמה מאות אלפים, בעלייה השלישית, הרביעית והחמישית. כשהבריטים הגבילו את הכניסה לארץ, נולד המוסד לעלייה ב’: בדרכי יבשה עקלקלות, בספינות מעפילים רעועות, ולבסוף גם במטוסים. הבריטים גירשו וכלאו – אבל כשקמה מדינת ישראל בתש”ח מנה היישוב היהודי כ-650 אלף איש, ועוד כמיליון עולים חדשים נוספו עוד בטרם מלאו לה עשור”.

חוק השבות קבע נחרצות: “כל יהודי זכאי לעלות ארצה”, ועדיין קשיים גדולים ציפו לעולים, למשל תנאים מגורים ירודים במעברות וזלזול של תושבי הארץ הוותיקים. “ואחרי הכל, עמדנו בהבטחה: מצפון אפריקה וארצות ערב, מארצות המערב ומברית המועצות בנפול מסך הברזל”, אומר אורן. “במבצעים מיוחדים להעלאת יהודי אתיופיה, ובאתגרי היומיום – מרכזי קליטה ופעילות אזרחית בתוכניות כמו נפש בנפש, נעל”ה, ועוד. ‘מעולה לעולה’, נהגנו לומר, ‘כוחנו עולה'”.