“הבנתי שגם אמא שלי לא יודעת אם היא יהודייה”

רחל מיאסניקוב, בת 21, חיילת בהנדסה קרבית. נולדה בבלארוס, עלתה ב-2016, גרה בבאר שבע. בוגרת המסלול הצבאי של נתיב

כשרחל מיאסניקוב ביקרה לראשונה בישראל, היא לא ציפתה להיות מופתעת כל כך. לטובה. “הארץ הייתה הרבה יותר יפה ממה שתיארתי לעצמי”, היא משחזרת. “למדתי בבית ספר יהודי וסיפרו לנו שם דברים טובים על ישראל, אבל בטלוויזיה ראינו בעיקר כל מיני ומהומות”.

ומה ראית במציאות?

“ערים יפות, אנשים ידידותיים, נופים מדהימים. התרגשתי מאוד כשהייתי בפעם הראשונה בכותל. זאת הייתה ממש חוויה. כשחזרתי הביתה הודעתי להורים שאני רוצה לעשות עלייה”.

איך הם קיבלו את זה?
“הם היו המומים. הייתי בת 17, והיה להם קשה לחשוב על פרידה ממני. הם ניסו להסביר לי שחוויתי את ישראל כתיירת ושחיי היומיום שם יהיו לי קשים, שאני צעירה מדי בשביל לחיות לבד, שאף אחד לא ידאג לי. אבל הייתי נחושה, וההורים בסופו של דבר השלימו עם ההחלטה שלי. יחד עם הדאגה, הם גם שמחו. הם אלה שחינכו אותי ברוח יהודית”.

איך זה בא לידי ביטוי?
“הלכנו לבית כנסת בשבת, חגגנו את כל החגים. בפסח אכלנו מצות, בחנוכה הדלקנו נרות, בהושענא רבה השתתפנו בהקפות. חגגו לי בת מצווה – ואז בחרתי לעצמי את השם רחל, כי באותה תקופה התחברתי לסיפור של רחל אמנו. היינו מאוד קשורים לקהילה היהודית בעיר. גם ההורים שלי, גם סבא וסבתא. למדתי כמו שכבר אמרתי בבית ספר דתי, והתחלתי לשמור שבת כשהייתי ממש קטנה. בבית כולם תמכו בי ועזרו לי לעשות הכול כמו שצריך”.

וגם תמכו בך כשהחלטת לעלות. ובכל זאת, לא קל להגיע לבד בארץ חדשה. איך הייתה הקליטה?
“לא פשוטה. עליתי במסגרת פרויקט ‘מסע’ של הסוכנות היהודית, התקבלתי למכינה באוניברסיטה העברית, ומצד אחד זאת הייתה תחושה נפלאה, לגור בירושלים, אבל מצד שני באמת היה לי קשה להיות לבד. ולא כי הייתי צריכה לדאוג לעצמי. גרתי במעונות עם חברים שגם באו לארץ במסגרת ‘מסע’, אבל כולם היו חילונים, והיה להם קשה להבין למה אני שומרת שבת וכשרות. בבית הייתה לי רוח גבית, כולם תמכו בי, ובמעונות זה היה בדיוק להפך. כעבור כמה חודשים התחלתי להתרחק מהדת, הפסקתי לשמור שבת. ובאותה תקופה קיבלתי עוד שוק אחד – התברר לי שאני לא יהודייה על פי ההלכה”.

איך זה קרה?

“הלכתי למשרד הפנים כדי לקבל תעודת זהות ואז התברר שלאמא שלי אין תעודות שמאשרות את היהדות שלה. זה סיפור מסובך – הבנתי שאמא בעצמה לא יודעת אם היא יהודייה או לא. הייתי ממש המומה. הרי גדלתי בבית יהודי, מילדות הרגשתי קשר לעם ישראל. בכלל זאת הייתה תקופה קצת קשה. אחרי המכינה עברתי לקיבוץ מעגן מיכאל, למדתי שם באולפנה, ואז החלטתי להתגייס, כי רציתי להרגיש חלק מהכלל, לתרום למדינה, אבל לא קיבלתי שום צו. הייתי עולה חדשה ולא רצו לגייס אותי”.

מה עשית?
“נסעתי ללשכת גיוס והסברתי שאני מאוד רוצה לשרת בצבא. קצין אחד הזמין אותי לשיחה והסביר שכדאי לי לחכות, להסתגל למדינה, ללמוד עוד עברית. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו ויצאתי משם עם צו גיוס. אמנם דחו לי את התאריך פעמיים, אבל זה כבר לא היה משנה. במרץ 2018 התגייסתי ועשיתי את הטירונות במחווה אלון. בצבא שמעתי על קורס נתיב, על ההזדמנות להתגייר בזמן השירות, ומיד החלטתי שכדאי לי לנסות”.

מתי יצאת לקורס?

“בפברואר השנה, כשכבר שירתתי בהנדסה קרבית. מאוד נהניתי בקורס, למדתי הרבה, מצאתי חברים חדשים. התחברתי במיוחד לשתי בנות, עולות חדשות מאוקראינה. הלימודים היו מאוד אינטנסיביים ולמרות שאני בוגרת בית ספר יהודי גיליתי הרבה דברים חדשים. מעבר לתוכן הלימודי, דיברנו עם המורים שלנו על המון דברים, על כל מיני בעיות, על החיים בכלל. זה היה מדהים. אבל הכי חשוב – תוך כדי הקורס התקרבתי לדת, חזרתי בתשובה”.

בזכות הסביבה התומכת?

“כן, האנשים שהיו לידי באמת עזרו. זאת הייתה השבת השנייה במסגרת הקורס, בילינו אותה בקיבוץ כרם שלום. זאת הייתה תחושה נהדרת, ואז החלטתי שאני שוב מתחילה לשמור שבת. לא הייתה לי שום התלבטות לגבי המשך תהליך החזרה בתשובה. אני שלמה עם זה”.

איך היה בסמינרים?

“גם שם נהניתי. המורים והרבנים עזרו לנו מאוד, ליוו אותנו לאורך כל הדרך. תמיד הרגשתי את התמיכה שלהם, למדתי מהם הרבה. ונוצר לי קשר טוב עם המשפחה המלווה. הם עולים מארצות הברית, יש להם הרבה סיפורים מעניינים. גם מהם למדתי הרבה”.

ההורים שלך מתכוונים לעלות?

“לא, אבל הם רוצים לבוא לבקר אותי. לא מזמן אחי הקטן ביקר בארץ במסגרת ‘תגלית’, והפגישה בינינו הייתה מאוד מרגשת. ההורים ממשיכים לדאוג לי כמובן, אבל הם מאוד גאים בי עכשיו”.