מסיפון הצי הרוסי אל ראש התורן של הימאות העברית

רשיון העבודה של אריה באייבסקי בנמל חיפה, 1942 (צילום באדיבות מכון ז'בוטינסקי)

רחובות צרים, שערים כחצים
חומות עתיקות ומשוננות שהרוח מחספסת
ורואים בחלון הקטן – ירוקת גלים
במחרוזת הקצף, ואבנים סוגרות כמסגרת

בין המבקרים במבצר עכו ב-1920 היה גם רוסי צעיר שרק הגיע לארץ. הוא התרשם מהמקום עד כדי כך שהקדיש לו שיר. זה לא היה השיר הראשון שחיבר. לימים יכתוב גם פרוזה, ואלכסנדר פן יתרגם לעברית שתיים מיצירותיו. אבל אותו רוסי לא היה משורר ולא סופר. הוא היה מלח ורב חובל. בן לשושלת ימאים ובוגר האקדמיה הימית בסנקט פטרבורג. נצר למשפחת אצולה פרבוסלבית, שנולד ב-1889 כגלב אלכסייביץ' בוקלבסקי, אך בספרי ההיסטוריה מופיע כאריה באייבסקי - מחלוצי הימאות העברית.

באייבסקי הגיע לפלסטינה-א"י בגיל 31. שועל קרבות משופשף, שלחם במלחמת העולם הראשונה בשורות הצי הרוסי. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה גויס לצבא הלבן, ומשפט שדה של הצבא האדום גזר עליו עונש מוות. לכן, כשהספינה שעליה שירת עגנה לחופי טורקיה, הוא קפץ ממנה למים וערק לעבר עתיד לא ידוע.

בקונסטנטינופול החל באייבסקי לעבוד באוניות ששטו לפלסטינה-א"י, וכעבוד חודשים ספורים החליט להשתקע בארץ. הוא ירד דרומה, לאום רשרש - המקום שבו תקום שלושים שנה אחר כך העיר אילת - ועבד כדייג בים האדום. כששבע מהקסם המדברי, עבר לירושלים, ושם התגייר. יש הטוענים שהרב קוק הוא שגייר אותו. כך או כך, גלב אלכסייביץ' בוקלבסקי היה לנחלת העבר. מעתה קראו לו אריה באייבסקי.

באייבסקי עזב את ירושלים לטובת הגליל, ובין סלילת כבישים לעבודה במחצבות, פגש את ציפורה, שהגיעה מקייב לקיבוץ כפר גלעדי. היא היתה קומוניסטית מושבעת, הוא לחם בבולשביקים, אבל הפער האידיאולוגי לא הפריע לרומנטיקה. כעבור זמן קצר נולדה להם בת, שולמית. את האידיליה הרס פעיל קומוניסטי ששכנע את ציפורה לחזור לברית המועצות. באייבסקי נותר מאחור כשאשתו ובתו עזבו את הארץ - עברו בצבא הלבן לא אפשר לו להצטרף אליהן. את געגועיו ביטא בשירים. "בתי, גוזל שלי אפור עיניים!", כתב לשולמית. "תצייצי אלי מהמרחקים. מי יספר לך עכשיו אגדות, מי ילמד אותך שירים? הזמן דוהר כמו סוס מטורף, הימים עפים ועפים... בתי, בת שלי, ציפור קטנטנה, את תשכחי אותי!" הוא מעולם לא ראה אותה ואת ציפורה שוב. (עדכון: לאחר פרסום הכתבה, הנכדה של באייבסקי, שגרה בקייב, יצרה קשר עם מערכת נתיב ושלחה תמונות של אמה וסבתה).

כבן אצולה וקצין, באייבסקי היה חייב לנקום באיש שבגללו איבד את משפחתו. עניין של כבוד.  כשההזדמנות נפלה לידיו הוא לא היסס. אותו פעיל קומוניסטי חיפש איש קשר שישיט אותו לביקור באונייה רוסית שעגנה בנמל יפו. באייבסקי התנדב לסייע. הוא הוביל אותו לאונייה והבטיח לחכות בסירה למטה עד שיגמור את עסקיו על הסיפון, אבל איך שהקומוניסט עלה על הספינה, פנה באייבסקי לאחור והסתלק . ללא תעודות עליו, הבריטים לא הרשו לקומוניסט לחזור ליפו. למחרת זומן באייבסקי למשטרה והוזהר שלא ייקח שוב לידיו את סמכות הנציב העליון ויגרש אנשים בלתי רצויים מהארץ. הוא ספג את הנזיפה בחיוך: הפעיל הקומוניסטי כבר היה הרחק משם, בדרכו לבית המועצות.

מורה ומאהב

זמן קצר לאחר שהתפרקה משפחתו פגש באייבסקי את זאב ז'בוטינסקי. הוא סיפר למנהיג התנועה הרוויזיוניסטית על געגועיו לים.  ז'בוטינסקי היה מאושר. סוף סוף מצא שותף לתוכניתו להכשיר ימאים ביישוב העברי.

"באמצע שנות ה-20 אנשים מעטים בארץ חשבו ברצינות על הקמת צי עברי", מסביר יוסי קיסטנר, היסטוריון וחוקר במכון ז'בוטינסקי. "למרות רצועת החוף הארוכה וערי הנמל הרבות, הנהגת היישוב התעלמה מקריאותיו של ז'בוטינסקי להקים בית ספר לימאים. באייבסקי אהב את הים בכל מאודו. הוא דג בים האדום ובכנרת, הפליג בים התיכון. ב-1925 הוא ניהל את הבנייה של 'החלוץ' – האונייה הראשונה בארץ בבעלות יהודית. הוא גם הקים ארגון של ימאים עבריים. אבל ז'בוטינסקי שמח להכיר את באייבסקי לא רק בגלל העניין המעשי של הקמת צי. הוא סיפר מאוחר יותר שבאייבסקי היה אחד מהאנשים המעניינים ביותר שהכיר".

במשך עשור ייסד באייבסקי ארגונים ימיים שונים, עד שב-1935 היה שותף סוף סוף להקמת הדבר האמיתי: בית ספר ימי יהודי בעיר האיטלקית צ'יוויטווקיה. הצוערים יצאו לים בהדרכתו ובהדרכת ירמיהו הלפרין, מבכירי בית"ר ומקורבו של ז'בוטינסקי.

בעוד באייבסקי משייט בים התיכון ומטפח ימאים צעירים, היתה אישה שחיכתה לו בתל אביב. לוסיה שלונסקי, מכוכבות תיאטרון האוהל ואשתו של המשורר והמתרגם המהולל אברהם שלונסקי.

לוסיה שלונסקי מצטטת לבאייבסקי שירה (צילום באדיבות מכון ז'בוטינסקי)

לוסיה ואברהם שלונסקי התחתנו בגיל צעיר. לא היו להם ילדים, ועם השנים התערערה הזוגיות שלהם. הם מעולם לא התגרשו, וניהלו בגלוי יחסים עם אחרים. לשלונסקי נולדה בת ממירה הורביץ, ללוסיה היה רומן ארוך עם השחקן שמחה צחובל. חליפת המכתבים בינה ובין לבאייבסקי היתה מלאת רגש. "הגלויה שלך הפתיע אותי והחמיאה לי", כתבה לו פעם. "הדמות שלך מופיעה בפני לעתים קרובות, זה יקר לי מאוד. הייתי רוצה להסביר לך, אבל אני לא יכולה, לא יודעת. אבל אתה מבין אותי. נכון? אני חוששת לכתוב לך מה שהייתי רוצה לכתוב, הרי אתה לא מכיר אותי מספיק. אולי זה ייראה לך פרוע, אבל אולי פעם... אתה מכיר את השיר של אלכסנדר בלוק: 'בכנסייה שרה נערת מקהלה/ על כל המוכים במחוז נידח,/ על כל הספינות במי מצולה,/ על כל מי ששמחתו שכח'*. "הנני אותה אחת, רק לא נערה אלא אשה... אל תפחד, אני לא דואגת לך אלא רק מתפללת... היה שלום, שתהיה לך דרך צלחה, תחזור הביתה, לפה, לפלסטינה. אתה עוד תמצא את הסולוויג שלך ואם לא תמצא – אל תבכה, אני מאמינה ששם – שם באות רבתית – אנחנו ניפגש. מנשקת את עיניך הכחולות. החברה שלך לוסיה".

הזקן והים

בית הספר הימי לא האריך ימים. כשנסגר ב-1937, באייבסקי שב ארצה וניסה להסתגל לתנאי יבשה. היחסים עם שלונסקי הגיעו למבוא סתום, וגם התחום המקצועי לא האיר לו פנים. חברו פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל, סידר לו משרה בחברה, אבל העבודה המשרדית והשגרה כיבו את נפשו. הוא התגעגע לים, ונענה לכל הצעה שהחזירה אותו אליו, אך ההצעות האלה היו לא סדירות. באייבסקי הרגיש אבוד כשנותר על הקרקע. הוא היה בן 50, עדיין בשיא כוחו, ולמרות זאת כינה את עצמו "הזקן".

מתוך מערך שיעור ימאות של באייבסקי (צילום באדיבות מכון ז'בוטינסקי)

הצורך להתפרנס שלח אותו לסלול כבישים באזור ירושלים. "אורח החיים שלי ממש לא מסודר", כתב משם לחברו המהנדס דניאל לבונטין, "אבל זה כלל לא קשור לאלכוהול שאת טעמו כבר שכחתי (נראה לי שזה משהו רטוב, כמו חלב אם?), לא לנשים ולא להימורים. בשביל הנשים אני כבר זקן, ולהימורים אף פעם לא נמשכתי. פשוט כשאתה לן בבית הכרם ונוסע לעבוד השד יודע איפה, אורח החיים תמיד יוצא 'לא מסודר'. העיר הזאת מעניינת... ומכושפת: קל להיכנס אליה, אבל קשה לצאת – כמו מיער גאל (זה מהמיתולוגיה הדרואידית, שכמובן אין לך שמץ של מושג עליה, אבל זה לא חשוב: תאמין לי שהיה יער כזה, שקשה מאוד לצאת ממנו). אבל אני בכל זאת אנסה. שלום. ד"ש לכולם. הזקן".

הוא באמת ניסה. ב-1941 התקדם הצבא הגרמני בצפון אפריקה, והאיטלקים, שרק שנים ספורות קודם לכן נתנו חסות לבית הספר הימי העברי, הפציצו את תל אביב מהאוויר. למרות היחסים המורכבים בין היישוב העברי לשלטון המנדט, באייבסקי החליט להצטרף לצי הבריטי ולסייע במאבק נגד הנאצים. הוא שירת על ספינות מלחמה שנעו לאורך חופי יוון עד שביוני 1942 הצטנן. כשהצינון החמיר לכדי דלקת ראות, באייבסקי הורד מהספינה, הוחזר לארץ ואושפז בבית החולים הדסה בירושלים. הרופאים לא הצליחו להציל את חייו. ב-16 ביולי הלך לעולמו.

אריה באייבסקי, שנולד כפרבוסלבי גלב אלכסייביץ' בוקלבסקי, נקבר בהר הזיתים - מקום שטעון בהיסטוריה יהודית. במותו היה בן 53. כבר לא צעיר, אבל עדיין לא זקן.

 

*תרגום השיר של אלכסנדר בלוק: מירי ליטווק

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine