כשראו לג’ני את הניצוצות בעיניים

ג’ני אביגיל רזלה היתה בת חמש כשהמשפחה שלה הגיע לארץ. “היה לי מאוד קשה להסתגל”, היא מספרת. “בשנה הראשונה בגן כמעט לא דיברתי עם אף אחד, כי לא ידעתי עברית. בבית הספר היסודי הילדים היו מתנפלים על התלמידים הרוסים, אמרו לנו כל מיני דברים מעליבים, ועדיין היה לי קשה עם השפה. הרגשתי שהתאקלמתי ושאני מדברת עברית חופשי רק בשנים של חטיבת הביניים והתיכון”.

גם להורים של ג’ני היה לא קל להסתגל. אמא שלה, מורה במקצועה, עבדה כקופאית ועם השנים עברה הסבה לאחות. אביה, מורה לספורט, התחיל לעבוד במכון וינגייט אבל לא ממש הסתדר, וכעבור כמה שנים חזר לרוסיה. ג’ני נשארה בארץ עם אמה, גמרה תיכון ואיך שהתגייסה הגיעה לקורס נתיב-תחילת שירות.

“למדתי שם הרבה דברים חדשים”, היא אומרת. “את הסבא היהודי שלי, אבא של אמא, לא ממש הכרתי – הוא מת שנה אחרי שעלינו לארץ – ובבית כמעט לא שמרנו על המסורת. חגגנו חגים, הדלקנו נרות חנוכה, אבל מעולם לא קראנו את הגדת פסח. אז מצד אחד נהניתי בקורס הבסיסי ובסמינרים, אבל מצד שני התקשיתי מאוד לשנות את ההרגלים שלי. בסופו של דבר החלטתי לא לגשת לבית הדין”.

למה?

“כי לא הייתי בשלה. לא שמרתי שבת בבית. זה היה נורא קשה, אף אחד לא תמך בי. אמא לא רצתה לשנות את אורח החיים שלה. לא רציתי להגיע לבית הדין סתם. החלטתי לחכות להזדמנות אחרת”.

והיא הגיעה במשך השירות?

“לא, תוך כדי השירות כבר לא יצא לי. גם אחרי שהשתחררתי לא הצלחתי מיד לחדש את התהליך. עבדתי הרבה כדי להתפרנס, וגם עברתי ניתוח בעיניים – עד אז היה לי מינוס תשע וחצי. רק שלוש שנים אחרי השחרור החלטתי לנסות עוד פעם. נרשמתי לכיתה אזרחית של נתיב, אבל זה שוב לא הצליח – ושוב מאותה סיבה בערך. בבית לא תמכו בי, לאמא שלי היה אז חבר שהיה אנטי דתי באופן קיצוני. הרגשתי לבד לגמרי. שלושה חודשים אחרי שהצטרפתי לקורס – פרשתי”.

ג’ני נרשמה ללימודי הוראה במכללת לוינסקי ובמקביל ללימודים עבדה במוקד בהזמנות של ארקיע. שם היא הכירה את יניב, שגדל במשפחה שומרת מסורת של יוצאי עיראק. “רק אחרי כמה חודשים סיפרתי לו שאני לא יהודייה, כי קצת חששתי לגלות לו את זה. אבל הכל הסתדר יפה. החלטנו שאנסה לגשת לבית הדין”.

שוב נרשמת לקורס?

“כן, אבל כל השאר הפעם היה אחרת. יניב ליווה אותי בכל התהליך. גם המשפחה שלו תמכה בי מאוד”.

“אני בא ממשפחה מסורתית וחשבתי שאני יודע די הרבה”, משתף יניב בצד שלו. “בקורס התברר לי עד כמה זה מעט. למדתי המון, זה היה מאוד מעניין. גם המורה, רב יעקב, היה מצוין. דיברנו הרבה, התייעצנו איתו. אנחנו עדיין בקשר. הקורס עזר לנו בבניית הזוגיות ובכלל בחיים”.

ג’ני: “אבל לא הצלחתי מיד לשנות את אורח החיים. היה לי קשה, למשל, לא לדבר עם אמא בשבת. אז לא עברתי בית דין בפעם הראשונה”.

יניב: “הבנו שלא עשינו מספיק בשביל להצליח, אז התחלנו לעבוד על זה”.

כעבור חודשיים, כשג’ני שוב ניגשה לבית הדין, היא עברה בהצלחה. “הדיינים אמרו שעכשיו הם רואים ניצוצות בעיניים שלי. אני חושבת שגם הכישלון הראשון היה לטובה. בזכות זה התחלנו לשמור באמת, כמו שבאמת רצינו”. השם העברי שבחרה לעצמה הוא אביגיל.

ואחרי שהשלמת את התהליך התחתנתם?
“כן, וזה קרה מאוד מהר. הדיינים קבעו לנו את התאריך לחודש אחד בלבד אחרי בית הדין. זה גם היה אתגר – לארגן חתונה תוך זמן כל כך קצר. אבל עמדנו גם במשימה הזאת”.

איך אמא שלך קיבלה את זה שהתגיירת?

“זה היה קשה. בהתחלה היו לה כל מיני חששות, אבל בסופו של דבר היא קיבלה את זה. אגב, אחותי הקטנה עכשיו בצבא והיא שוקלת לצאת לקורס נתיב”.