“ביירוט הראשון מבינים – בשביל זה אנחנו פה.”

מרגריטה מורדיאן, בת 19, משרתת בסוללת כיפת ברזל. נולדה באוזבקיסטן, עלתה בגיל שנתיים, גרה בפתח תקווה. חניכה במסלול הצבאי של נתיב

“כל אחד זוכר את היירוט הראשון שלו”, אומרת מרגריטה מורדיאן ומיד משחזרת את היירוט הראשון שלה בסוללת כיפת ברזל שבה היא משרתת. “זה קרה מוקדם בבוקר, בערך חודשיים אחרי שהגעתי לסוללה. זו תחושה מיוחדת במינה. ברגע הזה אתה מבין – בשביל זה אנחנו פה. זה מרגש ברמות. מאז עברה כמעט שנה, והיו עוד כמה וכמה רגעים כאלה. אבל את הבוקר ההוא אני לא אשכח לעולם”.

מה התפקיד שלך בסוללה?

“אני טכנאית. הצוות הטכני מתחזק את כל המערכות, עושה בדיקות ותיקונים, מכייל את המכשירים. בתקשורת בדרך כלל מדברים על הלוחמים – על אלה שמפעילים את הסוללה בזמן אמת. אבל התרומה של הצוות בטכני חשובה לא פחות. כל הצלחה – היא הצלחה של כולנו, וכמובן גם הכישלון”.

את מרוצה מהשירות?
“מאוד. לא הייתי מחליפה אותו בשום דבר אחר. למרות שהשירות בכיפת ברזל לא פשוט. זה לא מה שחושבים על ת”ש בחיל האוויר – בריכה, קולנוע, מגורים נוחים. אנחנו ישנים בשטח, באוהלים או במכולות, כל הזמן על מדים, בכוננות. יום העבודה אף פעם לא נגמר. אנחנו גם מחזיקים את הסוללה וגם עושים שמירות, תורנויות מטבח, עבודות רס”ר. כשנשמעת אזעקה, משתטחים איפה שנמצאים. לפעמים זה מפחיד, הרבה אדרנלין. אבל אני מאוד אוהבת את השירות שלי. כל הסוללה היא משפחה אחת גדולה, תמיד עוזרים אחד לשני, תמיד ביחד”.

איך הגעת דווקא לכיפת ברזל?

“בלשכת הגיוס אמרתי שאני רוצה לתרום למדינה כמה שיותר. הייתה לי בגרות מצטיינת עם ציונים גבוהים בפיזיקה, מתמטיקה, ביוטכנולוגיה – זאת הייתה הדרך שלי להחזיר להורים שלי, לעשות להם טוב. כשעלינו מאוזבקיסטן הייתי בת שנתיים, ולאמא ואבא היה קשה בהתחלה, אבל הם עשו הכול בשבילי, כדי שארגיש טוב ובטוח. בזכות הציונים שלי הצלחתי להשתלב בצוות של כיפת ברזל. להרבה טכנאים יש תואר הנדסאי שהם קיבלו אחרי לימודים של שנתיים, אבל אני עברתי בצבא קורס מזורז באלקטרוניקה וזה הספיק לי”.

מתי שמעת לראשונה על קורס נתיב?
“כבר בתהליך הגיוס, אבל זה בכלל לא דיבר אלי. גדלתי במשפחה חילונית לגמרי. כלומר, הדלקנו נרות בחנוכה, עשינו ארוחות חג, אבל שום דבר מעבר לזה. אבא שלי ארמני, סבתא מצד אמא – גם, ורק סבא מצד אמא יהודי. תוך כדי השירות דחיתי עוד כמה הצעות לצאת לקורס נתיב, אבל אחרי שהרבה חברים המליצו לי ובגלל שהשירות שלי מאוד אינטנסיבי, החלטתי לעשות פסק זמן, לצאת לקורס, קצת לשבור את השיגרה. זה הפך לאירוע מאוד משמעותי בחיי”.

איך זה קרה?

“קודם כל מצאתי את עצמי בסביבה טבעית. בבית הספר שלי כמעט לא היה ילדים עולים, ובקורס נתיב כמעט כולם היו כמוני, יוצאי ברית המועצות לשעבר, בני נוער שהתקשו עם הגדרה עצמית. אני תמיד הרגשתי קצת שונה מכולם ופתאום פגשתי עוד הרבה אנשים כמוני. אחר כך ממש שקעתי בלימודים. שיעורי פילוסופיה, מחשבה, תנ”ך – כל זה היה פשוט מרתק. בבית הספר שמתי דגש על מדעים מדויקים ובקורס נחשפתי פתאום לעולם של מדעי הרוח. ממש אהבתי את זה. המורים המעולים הרסו את כל הסטיגמות שהיו לי על הדת. גיליתי בה הרבה דברים יפים”.

מה למשל?

“למשל, כבוד לזולת. אסור להלבין פנים ברבים. זה מאוד חשוב לי. אהבתי מאוד את השבת בלי מחשבים ובלי טלפונים. חוץ מזה, כשהכרתי את נוסח התפילות הרגשתי שזה שלי. הרי בתפילות אנחנו מודים על כל הדברים שיש לנו ואני חיה עם התחושה הזאת מרגע שאני זוכרת את עצמי. בלי קשר לדת. כאילו תמיד רציתי להגיד תודה על הכול אבל לא תמיד ידעתי איך. במהלך הקורס גם הצלחתי ללמוד הרבה דברים מעניינים על תולדות המשפחה שלי”.

מה למדת?

“התברר לי שהסבים-רבים של אבא שלי התגלגלו לאוזבקיסטן ב-1915, אחרי רצח העם של הארמנים באימפריה העות’מאנית. והמשפחה היהודית מצד אמא שלי עברה לאוזבקיסטן מאוקראינה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. היה להם מפעל תפירה, הם תפרו מדים לצבא האדום”.

איך ההורים מקבלים את התהליך שאת עוברת?

“באהבה ובהבנה. הם לא רק אומרים שכל מה שטוב לי טוב גם להם, הם ממש מתעניינים, שואלים שאלות. ואני מספרת להם הרבה. אני מרגישה תמיכה אמיתית מצידם”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine