הכספת של סבא וסבתא נפתחת

(צילום: אדוארד קפרוב)

שרון בירמכר, בת 23, חיילת משוחררת. נולדה בקולומביה, עלתה ב-2015, גרה בעפולה. בוגרת המסלול הצבאי של נתיב.

שרון בירמכר תמיד ידעה שסבא וסבתא שלה הגיעו לקולומביה מרומניה בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת. מה גרם להם לעשות את זה – לעזוב את המקום שנולדו בו ולצאת למסע הארוך ממזרח אירופה למרכז אמריקה? את זה היא לא ידעה. כאשר הכספת המשפחתית נפתחה סוף סוף, שרון היתה בהלם.

“מתברר שהם הצליחו לברוח מרומניה אחרי שמלחמת העולם השנייה פרצה”, היא משתפת. “הם היו אז צעירים מאוד ויצאו משם על סירות דיג יחד עם פליטים יהודים אחרים.

אחרי חודשים של נדודים, הם הגיעו לקולומביה והתיישבו בעיר קאלי. הם התחתנו ונולדו להם ילדים ונכדים, אבל הם פעם לא סיפרו לנו על מה שהם עברו, על זה שהמשפחות שלהם נספו בשואה”.

איך גילית את זה?

“זה קרה כשעשיתי עבודת שורשים בקורס נתיב. פגשתי בני דודים שחיים בישראל כבר הרבה שנים והם סיפרו לי הכל”. לא רק בני דודים חיכו לשרון כאשר הגיעה לארץ. “כשהייתי בת 14, שני האחים הגדולים שלי החליטו לעשות עלייה, ואני רציתי לעזוב איתם.

אמא שלי לא יהודייה, אבל אבא שלי מאוד ציוני וגם תמיד היה קרוב לחיי הקהילה היהודית בעיר. חגגנו בבית את ראש השנה ואת פסח, ולאחים שלי עשו בר מצווה. אז ההורים שלי שקלו לעלות גם, אבל בסוף הם החליטו שזה מאתגר מדי והחליטו להישאר בקולומביה. בגלל זה הייתי צריכה לחכות. עליתי בגיל 18 לבד”.

ההורים לא התנגדו?

“ממש לא. האחים הגדולים שלי כבר הסתדרו כאן לא רע, וההורים גם הבינו כמה זה חשוב לי. למרות שהיה לי כיף בקולומביה, מאוד רציתי להיות עצמאית ולהכיר את המדינה שסבא וסבתא שלי שלחו לה תרומות. הרגשתי שהעלייה שלי היא סגירת מעגל של הסיפור המשפחתי”.

הנחיתה של שרון היתה קלה יחסית. “ידעתי על החיים כאן די הרבה – האחים סיפרו לי, ואחרי שעליתי הם עזרו לי להתגבר על כל מיני קשיים. גרתי באילת, עבדתי, למדתי עברית וחיכיתי שיגייסו אותי. מאוד רציתי לשרת ביחידה קרבית”.

והצלחת להגשים את החלום?

“כן. אחרי הטירונות עברתי קורס מ”כים של חיל האוויר, קיבלתי הכשרה של רובאי 06 ושירתתי כמ”כית של הגנה קרקעית. חוץ מזה, היה עוד משהו מאד כיפי בשירות. במשך עשרה חודשים הייתי באותו בסיס עם אחד האחים שלי – הוא איש קבע ומשרת בחיל האוויר. היינו הולכים לחדר אוכל ביחד, יושבים, מדברים”.

מתי שמעת לראשונה על קורס נתיב?

“אחרי שהתגייסתי. הבנתי שאני לא יהודייה על פי ההלכה רק אחרי שעליתי, ובטירונות סיפרו לי על קורס נתיב, על ההזדמנות להתגייר. זה נשמע לי מעניין והרגשתי שזאת דרך להתחבר עוד יותר לישראל”.

העלייה היתה סגירת מעגל משפחתי ותהליך הגיור הוא דרך להתחבר עוד יותר לישראל. שרון בירמכר (צילום: אדוארד קפרוב)

איך זה היה במציאות?

“חוויה מרתקת. מצד אחד בדיוק כמו שחשבתי, ומצד שני מעבר למה שציפיתי. למרות שלמדתי על תולדות המדינה ותולדות הציונות בטירונות, גיליתי עוד המון דברים.

מאוד אהבתי את המורים, את המפקדים, וגם נהיו לי המון חברים. אני מרגישה שאלה האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם. עברנו ביחד רגעים קשים, וזו תחושה מאוד מיוחדת. כי למרות שעברנו ביחד גם הרבה רגעים שמחים, התגברות משותפת על קושי מקרבת מאוד בין אנשים”.

התלבטת לפני הסמינרים אם להמשיך את התהליך?

“לא, דווקא הייתי מאוד סקרנית. ממש רציתי להמשיך, ושוב זה לא אכזב. במובן מסוים הסמינרים הם ההפך מהקורס. בקורס כולם ביחד, בסמינרים – כל אחד עם עצמו. זה הזמן להתבונן בעצמך, להתעמק, לחשוב. זה הרבה יותר רציני. ומקבלים הרבה מידע חדש – גם טכני, גם רוחני. למדתי הרבה על המסורת, על המשפחה, על אורח החיים היהודי. זה נתן לי הרבה חומר למחשבה”.

את מרגישה שזה שינה אותך?

“כעיקרון לא. אבל אני מרגישה הרבה יותר בשליטה – וחופשייה יותר. למשל עכשיו אין לי בעיה להתנתק מהמחשב ולא להיות בפייסבוק כל השבת. זה עושה לי טוב. ואני מרגישה פחות תלויה בכל מיני דברים חיצוניים. נדמה לי שלמדתי קצת לראות לעומק. וזו כמובן רק ההתחלה”.

איך ההורים מקבלים את התהליך שאת עוברת?

“הם תומכים וגאים בי. אנחנו מדברים לעיתים קרובות. בשנה האחרונה אני והאחים שלי שכרנו ביחד דירה בעפולה. ועכשיו כשאנחנו גרים ביחד, זה לא רק נחמד לנו, אלא גם ההורים בקולומביה מרגישים עוד יותר בטוחים”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine