המתעמלת שנלחמת במבריחי נשק


מריה ברזה, בת 20, מ”כית בגדוד אריות הירדן. נולדה בארץ, גרה בבאר שבע. חניכה במסלול הצבאי של נתיב

כשמריה ברזה קיבלה את צו הגיוס, היא כבר ידעה איפה היא רוצה לשרת – בגדוד מעורב. זמן השירות הארוך יותר, שנתיים ושמונה חודשים במקום שנתיים, לא הרתיע אותה. “רציתי להיות לוחמת”, היא מסבירה. “לתרום, לעשות משהו חשוב. וגם הרגשתי שאני בכושר טוב. מגיל שבע אני מתאמנת בהתעמלות אמנותית, ובכיתה י”א זכיתי בתואר סגנית אלופת הארץ”. כך הגיעה מריה לגדוד אריות הירדן, “יחידה קרבית של בנות ובנים”, היא אומרת. “מאוד שמחתי ששובצתי שם”.

ובכל זאת, ההתחלה הייתה קשה?

“ברור, בטירונות לא היה קל. אבל נהניתי מאוד מהחוויה. זה היה שווה. עשיתי דברים שאף פעם לא חשבתי שאעשה. למשל, היה לנו תרגיל של 48 שעות. הלכנו בבוץ, התגלגלנו, ניווט יום, ניווט לילה, ירי… יומיים בלי שינה. פעם אחרת עשינו מסע של 40 קילומטר. אלה היו ארבע וחצי חודשים מאוד משמעותיים. בסוף קיבלתי מצטיין מופת. אחרי הטירונות עליתי לגדוד ואז יצאתי לקורס מ”כים, שאחריו חזרתי לקו עם הכיתה שלי”.

איפה אתם נמצאים?

“הגדוד שלנו תופס קו בבקעת הירדן. אנחנו שומרים על הגבול עם ירדן וגם על הגדר שמפרידה בין ישראל לרשות הפלסטינית. אנחנו מבצעים משימות בט”ש, עושים מארבים נגד מבריחים. יש הרבה ניסיונות להבריח אמצעי לחימה דרך הגבול. פעם עשינו מארב במסווה של קמפינג – לבשנו בגדים אזרחיים והקמנו אוהלים ליד הגבול. יש בגזרה שלנו גם כמה כפרים פלסטיניים, ובהתאם למידע המודיעיני, אנחנו עושים שם פשיטות, מחפשים נשק בבתים ומחרימים אותו”.

מתי החלטת לצאת לקורס נתיב?
“שמעתי על הקורס עוד לפני הגיוס וקיבלתי זימון קצת אחרי שהתגייסתי, אבל אז לא הרגשתי שאני בשלה לזה. רק כעבור שנה וחצי הבנתי שאני רוצה לדעת למה אני אומרת ‘לא’. ידעתי ממש מעט על הדת ועל המסורת, ורציתי ללמוד, להרחיב אופקים”.

בבית לא היה שום חיבור למסורת היהודית?

“היה קצת, כמו ברוב המשפחות החילוניות. חגגנו פסח, ראש השנה, חנוכה וזהו. הסבא היהודי שלי, אבא של אמא, נפטר כשהייתי קטנה. ההורים שלי רופאים. הם עלו מאוקראינה ותמיד עבדו קשה. אני נולדתי כאן ועד גן חובה לא שלחו אותי לשום מסגרת. כל הזמן הייתי בבית עם סבתא. דיברתי רק רוסית והייתי די מנותקת מהסביבה. חוץ מקלטות וידיאו של סיפורי התנ”ך שהיו לנו בבית ושידעתי כמעט בעל פה, לא התעניינתי בשום דבר שקשור ליהדות”.

גם שיעורי תנ”ך לא אהבת?
“לא כל כך. אהבתי שיעורי פיזיקה ואנגלית, ושיעורי תנ”ך לפעמים עוררו בי התנגדות. פעם נפל לי התנ”ך על הרצפה וילד אחד אמר לי: תנשקי אותו. זה ממש קומם אותי”.

“הבנתי שאני רוצה לדעת למה אני אומרת ‘לא'”. מריה ברזה

הציקו לך בבית הספר בגלל המוצא שלך?

“כן, היה גם זה, למרות שנולדתי בארץ. כמו כל ילדי העולים ספגתי עלבונות, אבל זה לא ממש הזיז לי. היו לי הרבה חברים – גם ילדים ממוצא רוסי, גם ישראלים רגילים. בתיכון הנושא הזה ירד מהפרק, ובכל מקרה, תמיד הרגשתי חלק מהחברה, חלק מהמדינה”.

לקורס נתיב היה מה לחדש לך?
“כן , זה היה מעניין מאוד. נהניתי במיוחד בשיעורי מחשבה ופילוסופיה. שם באמת למדתי הרבה דברים חדשים. היו לנו שיחות מרתקות והמורים היו נהדרים. המרצה לדת ומסורת, למשל, היה מאוד סובלני, מאוד מכיל. לכאורה זה היה שיעור נפיץ ביותר – מהרגע הראשון התנפלנו עליו בשאלות: למה צריך להתפלל? מה משמעות המצוות בזמננו? למה צריך להתנהג ככה ולא אחרת? והוא הקשיב לכל אחד, לא התחמק מהשאלות הכי נוקבות. הוא לא ניסה לשכנע, אלא להסביר, ובסופו של דבר כל תשובה שלו הייתה הגיונית וברורה. כזאת שאפשר לא להסכים איתה, אבל אי אפשר לא להבין אותה. חוץ מזה, מאוד נהניתי בשבתות שבילינו יחד, בקרית מוריה ובקדומים. בקיצור, ההחלטה שלי להמשיך לסמינרים הייתה די טבעית”.

לא התלבטת בכלל?
“בטח שהתלבטתי, אבל שוב – החלטתי להבין למה אני אומרת ‘לא’. לא הרגשתי שמיציתי את הנושא במהלך הקורס. מאוד מעניין אותי ללמוד את אורח החיים היהודי בפועל. אני רוצה לגלות עוד דברים”.

איך ההורים מקבלים את התהליך שאת עוברת?
“קודם כל, הם תומכים בי. עם זאת הם קצת חוששים – בענייני שמירת הכשרות בבית, למשל. הם עדיין רחוקים מכל מה שקשור לדת ומסורת, אבל הם מבינים אותי וסומכים עלי”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine