“לא היה לי כסף, לפעמים לא היה מה לאכול”

אלונה מרקובסקי, בת 42, בעלת חנות פרחים. נולדה ברוסיה, עלתה לארץ ב-2004. גרה ברמת גן. בוגרת כיתת הכנה לגיור של נתיב

ברוסיה, אלונה מרקובסקי היתה מיילדת. כשעלתה לארץ, תוך כדי הלימודים באולפן, היא עבדה כחדרנית במלון הילטון בתל אביב. “מנהל המלון דחף אותי לצאת ללימודים”, מספרת אלונה. “הוא היה איש טוב וחשב שלא כדאי לי להתעכב בעבודה הזאת”. כך, שנה אחרי שהגיעה לכאן, היא התחילה בלימודי תעודה לאחות מעשית. “סיימתי את הקורס אבל לא הצלחתי לעמוד במבחנים”, היא מודה. “זה היה מאוד קשה, בעיקר בגלל השפה”.

אז המשכת לעבוד במלון?

“לא, החלטתי לפתוח עסק. במשך תקופה ברוסיה הייתה לי חנות פרחים, ואחרי שנכשלתי במבחנים החלטתי לנצל את הניסיון שלי. פתחתי חנות פרחים קטנה ברמת גן. בהתחלה היה לא פשוט. לא היה לי כסף, לפעמים לא היה לי מה לאכול. אבל היה לי הרבה רצון להצליח וגם חברים טובים שתמכו בי ועודדו אותי. אחרי שנתיים המצב התייצב והתחלתי קצת להרוויח. באותה תקופה התחלתי לחשוב על גיור”.

למה דווקא אז?
“כי כבר הרגשתי שאני יותר ישראלית מאשר רוסייה. חגגתי עם חברים את ראש השנה ופסח, את סוכות וחנוכה, ומאוד אהבתי את זה. תמיד הרגשתי איזשהו קשר למסורת היהודית. ההורים של אבא שלי היו יהודיים דתיים. הם נפטרו לפני שנולדתי, אבל שמעתי עליהם הרבה סיפורים מאבא שלי”.

גם אתם שמרתם מסורת בבית?
“לא, כי ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטנה. אני ואחותי נשארנו עם אמא ברוסיה ואבא חזר לבאקו, בירת אזרבייג’ן, שם הוא נולד. אמא שלי רוסייה, אין לה שום קשר ליהדות, אז חגגנו בבית חגים שקשורים לנצרות או שנשארו מהתקופה הסובייטית. אף פעם לא הרגשתי קרבה מיוחדת לזה, ואחרי כמה שנים בארץ התחלתי לשכוח מתי חוגגים אותם. התנתקתי מזה לגמרי. פעם חברה הציע לי ללכת איתה לכנסייה, ואחרי כמה דקות ברחתי משם. הרגשתי שם לא טוב, שזה לא שלי”.

איך מצאת את קורס ההכנה לגיור?
“התחלתי לחפש באינטרנט, לשאול אנשים. אחת הלקוחות שלי בחנות סיפרה שהיא התגיירה והיתה לה מורה נהדרת – אסתר רייזר. ככה הגעתי לקורס נתיב”.

איך היו הלימודים?
“מעניינים מאוד. חששתי שזה לא יהיה פשוט, אבל כשסיפרו לנו על החגים ועל המנהגים נזכרתי בסיפורים של אבא שלי על בית הוריו. התברר שאני יודעת די הרבה דברים שקשורים למסורת. זאת הייתה תחושה מאוד נעימה. אבל היו כמובן גם רגעים קשים”.

מה למשל?
“בפעם הראשונה בבית הכנסת לא הבנתי מה לעשות. איפה לעמוד, באיזה עמוד לפתוח את הסידור… זה היה קצת מלחיץ. אבל נשים שהיו שם מיד עזרו לי. הן הושיבו אותי, פתחו לי את הסידור במקום הנכון, עזרו לי לעקוב אחרי התפילה”.

איך עבר בית דין?
“בלילה לפני כן בקושי נרדמתי, היו לי כל מיני חששות ופחדים ומאוד התרגשתי, אבל הכול עבר די בקלות. באותה תקופה כבר שמרתי שבת וכשרות, ידעתי לברך. עניתי על כל השאלות של הדיינים, והאווירה היתה טובה ונינוחה”.

לא היה לך קשה להתחיל לשמור שבת?
“לא. זה קרה די בטבעיות. פעם עבדתי כל יום – אפילו בשבת, כשהחנות שלי הייתה סגורה. הייתי מתכננת אז את השבוע הבא, מדברת עם ספקים ולקוחות. פתאום הרגשתי שזה יותר מדי, שאני חייבת להתנתק לפחות ליום אחד. כשהתחלתי לשמור שבת מאוד נהניתי מהשקט, ומאז השבת היא המרחב הפרטי שלי. יום קדוש במלוא מובן המילה”.

איך הסביבה שלך קיבלה את השינוי?
“החברים שלי מאוד שמחו, הם הרגישו שאני צריכה את השינוי הזה. גם אבא שלי שמח – מבחינתו סגרתי את המעגל המשפחתי. רק אמא לא הבינה והתנגדה לזה. אבל עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, היא מקבלת אותי כמו שאני. בשנה שעברה התחתנתי. בעלי עלה לפני 20 שנים מאוזבקיסטן. הוא תמיד שמר שבת וכשרות, אז היה לנו קל מבחינה הזאת. הקמנו משפחה ואנחנו חיים לפי האמונה שלנו”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine