לבד, במשאית בוערת, מוקפת פלסטינים

דניאל רכטר, בן 20, משרת בחטיבה מרחבית אפרים. נולד וגר בפתח תקווה. חניך במסלול הצבאי של נתיב.

במאי 2018 דניאל רכטר, מפקד נהגים בחטמ”ר אפרים, קיבל פקודה: לנסוע במשאית דלק לכפר פלסטיני בשומרון ולחלץ כלי רכב צבאי שנתקע שם במהלך פעילות מבצעית. כשדניאל הגיע ליעד, המון פלסטיני חסם לו את הדרך. “ישבתי בתא הנהג ולא יכולתי לזוז”, הוא משחזר. “בהתחלה זרקו עלי אבנים ובלוקים, ניסו לפרק את המיגון מהשמשה, ואחר כך ניסו להצית את המשאית. זה היה ממש לא נעים. כבר הרגשתי איך החום עולה לתא הנהג”.

איך הצלחת להיחלץ משם?

“הראשונים שעזרו לי היו כבאים פלסטינים, שהתחילו לכבות את המשאית. אז הבנתי כמה הכול מורכב – הנה פלסטינים שרוצים להרוג אותי והנה כאלה שמנסים להציל אותי. אחר כך הגיעו כבאים ישראלים. בסוף הגיע גרר צבאי ופינה את המשאית ואותי פינו באמבולנס. הייתי די בהלם, לקח לי זמן להתאושש. בחטיבה נתנו לי פסק זמן מהתפקיד שלי, ואז בא לי הרעיון להתגייר”.

למה דווקא אז?

“אחרי מה שעברתי הרגשתי צורך להיות קשור עוד יותר לארץ הזאת. כן, נולדתי פה, למדתי, גדלתי, התגייסתי, סיכנתי את החיים למען המדינה, אבל עדיין היה חסר לי משהו. אז הבנתי מה. האמת שכבר קודם רציתי לצאת לקורס נתיב, אבל בחטיבה כל פעם היו אומרים שקשה למצוא לי מחליף, ביקשו שאחכה, ולא התעקשתי מספיק. כנראה לא הייתי סגור על עצמי. אבל הפעם החלטתי לא לוותר”.

איך עבר עליך הקורס?

“זאת הייתה חוויה מרתקת. גיליתי עולם חדש. קודם חשבתי שכל הדתיים חרדים, וגם לא היה לי מושג מה זה להיות איש מאמין באמת. גדלתי במשפחה של עולים – אבא שלי יהודי ואמא שלי אוקראינית. הם עלו מאוקראינה, מלבוב, כמה שנים לפני שנולדתי, ושניהם רחוקים מכל סוג של מסורת. אמנם בערב שבת בבית של סבתא שלי היינו עושים קידוש, אבל זה היה ‘קידוש רוסי’ כזה – מדליקים נרות ומתיישבים לאכול. למדתי בבית ספר רגיל בפתח תקווה, עם ילדים ישראלים ממשפחות חילוניות. אגב, סבלתי אז מגזענות – צחקו עלי כי הייתי בלונדיני עם עיניים ירוקות. רק בתיכון, כשהתבגרנו, זה נפסק. אז התברר שלהיות בלונדיני זה יותר טוב ממציק”.

צחקו עלי בבית ספר כי הייתי בלונדיני עם עיניים ירוקות. בתיכון התברר שלהיות בלונדיני זה טוב. דניאל רכטר (צילום: אדוארד קפרוב)

דניאל נחשף בקורס נתיב לדברים נוספים. “גיליתי שאמונה אמיתית לא בהכרח קשורה ללבוש ולדברים חיצוניים אחרים”, הוא מספר. “הכרתי ערכים חשובים שהדת מתבססת עליהם. הבנתי עד כמה היהדות מגוונת וגמישה. למדתי מה זה לשמור שבת. אף פעם לא חשבתי שזה באמת יכול להיות תענוג, אבל הכול התהפך אחרי שבילינו שבת בקיבוץ אצל משפחה מארחת. זאת הייתה אווירה מיוחדת לגמרי. בלי כל העיסוקים של יום רגיל, בלי מסכים וטלפונים. נחת עלי אז רוגע עצום. הרגשתי שאני באמת מתחיל להתאושש ממה שעברתי”.

דניאל גם למד על תולדות המדינה, על הציונות, “ומעבר לזה, המון דברים על עצמי”, הוא אומר. “בשיעורים ואחריהם דיברנו הרבה על החיים, על הבעיות של כל אחד מאיתנו. השיחות עם המורים תמיד היו פתוחות ובגובה העיניים. היו לי הרבה שאלות וקיבלתי הרבה תשובות. בסופו של דבר, אחרי התלבטויות של הרגע האחרון, החלטתי להמשיך לסמינרים”.

למה התלבטת?

“כי זאת החלטה לא פשוטה. זה דבר אחד ללמוד ודבר שני לבצע. אבל הרגשתי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות. ככה אני רואה את החיים שלי”.

מה אתה מתכוון לעשות אחרי הצבא?

“בינתיים חתמתי קבע לארבעה חודשים, נראה מה יהיה בהמשך. אני אוהב את התפקיד שלי. שמחתי לחזור אליו אחרי ההפסקה. זה המון אחריות. יש בחטיבה כ-80 נהגים והם יוצאים לנסיעה רק אחרי שהם מקבלים ממני אישור. אני בוחן את הערנות שלהם ואת המצב הטכני של הרכבים. כל זה מאד חשוב כי לעיתים קרובות הנהגים יוצאים לשטח כדי לתפוס מחבל או לפעילות מבצעית אחרת. אני מתדרך אותם איך להתחמק מאבנים, מה לעשות אם למשל זורקים עליך מקרר מקומה שלישית. כל רכב חייב להיות במצב מושלם ומצויד כמו שצריך. אני בכלל מאד אוהב מכוניות, זה היה תחביב שלי עוד לפני הצבא. אפילו בניתי בעצמי מכונית מרוץ”.

איך עשית את זה?

“אבא שלי סוחר רכב. הוא כל הזמן מתעסק עם מכוניות, ולמדתי ממנו הרבה. פעם הוא קנה פורד פוקוס 4X4 ישן. קראתי איך אפשר להפוך את הרכב הזה למכונית מרוץ, וגם אבא הסביר לי כמה דברים. בהתחלה זה נראה קצת מסובך, אבל עשיתי את זה. אפילו השתתפתי עם הפורד שלי במרוצי מכוניות. אולי כשאשתחרר אחזור לזה”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine