“בשבת הראשונה פחדתי לעשות פאדיחה. להדליק פתאום את האור”

לין גבעתי, בת 21, קצינת הדרכה בצה”ל. נולדה ביהוד. גרה בשאר יישוב. בוגרת קורס בסיסי וסמינר א’ במסלול הצבאי של נתיב

זה התחיל כמו עוד טיול של צעיר ישראלי במזרח. “אבא שלי היה אז בן 24”, מספרת לין גבעתי, “וחודשיים לפני סוף הטיול, בתאילנד, הוא נכנס במקרה לבית הקפה שבו אמא שלי עבדה כמארחת ומיד שם אליה לב. הוא היה צריך להתמיד. בפעם הראשונה שהוא הזמין אותה לצאת היא לא רצתה, אבל בסוף היא נענתה לחיזורים, ואת הזמן שנותר לאבא בתאילנד הם בילו ביחד. אחרי שהוא חזר לארץ הם שמרו על קשר, וזו תקופה שעוד לא היה אינטרנט, הכל בטלפונים ומכתבים. בסוף הם גם גברו על הבירוקרטיה והצליחו להביא את אמא לארץ ולהתחתן. (צוחקת) מזל שאבא עקשן”.

לין, קצינת הדרכה בקורס מ”פים-מגדים, ואחותה הצעירה קים גדלו ביהוד. “הבית שלנו מאוד פתוח ומקבל את האמונה של אמא ואת השורשים של אבא. למרות שאבא חילוני, היהדות של כולנו מאוד חשובה לו. הוא גדל בבית של ניצולי שואה, וכבר בתור ילדה, שמעתי את הסיפור של סבא וסבתא. ההיסטוריה המשפחתית מאוד השפיעה גם עלי וגם על אחותי. תמיד חגגנו חגים באופן חילוני: בפסח קוראים את ההגדה עד האוכל, בסוכות מכינים קישוטים”.

כשלין היתה בת 13, עברה המשפחה למקסיקו בעקבות עבודתו של האב. “זה לא היה קל. קשה מאוד לתקשר בלי שפה, אבל בגלל שההתנסות היא יומיומית אין הרבה אפשרויות ולומדים מהר. בסופו של דבר נחשפתי לאנשים חדשים, לתרבות ושפה מדהימות. למרות המרחק מהארץ – ובעצם דווקא בגללו – הזהות הישראלית והיהודית שלי התחזקה. כל הזמן סיפרתי על ישראל בגאווה: מאיפה אני באה, מה זו התרבות הישראלית, הראיתי תמונות. כשחברות היו באות אלי, אמא שלי היתה מכינה אוכל ישראלי: שניצל, פירה, חריימה. היא תותחית במטבח. כל חנוכה היא מכינה סופגניות. הייתי מזמינה חברות להדליק איתנו נרות”.

 ואז, בגיל 18, את חוזרת לארץ לבד כדי להתגייס. זאת החלטה לא פשוטה.

“היה לי מובן מאליו שנולדתי בארץ, שאני ישראלית, ושאני חוזרת לכאן ומתגייסת. גם ההורים מאוד דחפו אותי, למרות החששות. בצבא עברתי תהליך די קשה, יום לפני סיום הטירונות, בגלל סיבות טכניות, העיפו אותי מהתפקיד שהתגייסתי אליו. במשך ארבעה חודשים שיגעתי את כל העולם כדי לקבל תפקיד חדש. רציתי להיות מדריכת חי”ר, למרות שלא היה לי ניסיון בהדרכה וגם הייתי בתת משקל מבחינת דרישות הצבא. תוך שבוע עליתי במשקל וקיבלתי שיבוץ כמדריכת תותחנים. אחרי חצי שנה יצאתי לקצונה”.

היו משברים בקורס קצינות?

“המון. המון פעמים חשבתי שלא אסיים, ומה שהחזיק אותי זו המוטיבציה. אומרים שיש לי מוטיבציה שלא רואים בכל מקום”.

אותה מוטיבציה הובילה אותה גם לקורס הבסיסי של נתיב בקיץ האחרון. “זה קורס לחיים”, היא אומרת. “הוא מתבסס על היהדות, אבל חורג הרבה מעבר. הוא נותן זהות פנימית. לפני כן חשבתי שהיהדות זה שחור ולבן, ובזכות הקורס הבנתי שזה אחרת. זה איפשר לי להתחבר ליהדות בלי תחושה של כפייה, אלא מתוך הרגשה שאני מובילה את עצמי. אחד הדברים הכי משמעותיים שם היא תחושת השייכות. לפני כן לא הרגשתי בנוח להגיד שאני לא יהודייה, בטח שלא העליתי את הנושא לבד, וכשמגיעים לנתיב מבינים שיש עוד אנשים כמוך וזה נותן הרגשה כל כך נוחה. מעבר לזה, המורים והמפקדים גורמים לנו להרגיש שאנחנו לא שונים מאף אחד. הם נבחרים בפינצטה, ומאוד עשירים ומעשירים בידע”.

ממה נהנית במיוחד?

“אני זוכרת לטובה את הביקור אצל המשפחה המארחת. היו לי חששות, כי אף פעם לא הייתי בבית של משפחה שאני לא מכירה, ועוד משפחה דתית אורתודוקסית. פחדתי לעשות פאדיחה, פתאום להדליק אור בשבת. אבל המשפחה קיבלה אותנו בצורה יוצאת דופן. נתנו לנו להרגיש בבית, לא כפו עלינו מה שלא התאים לנו לעשות מבחינה דתית. האווירה היתה מאוד מיוחדת. ביקשתי מראש משפחה עם ילדים ונדהמתי לראות את האחווה והיצירתיות של הילדים – בלי פלאפון, בלי טלוויזיה, בלי מחשב. הרגשתי חיבור רוחני ושלווה נפשית שאי אפשר להסביר. לפני הקורס חששתי משמירת שבת והיום אני מאוד אוהבת את זה. אני אפילו נוסעת מדי פעם בסוף שבוע לחברות ילדות שלי ביהוד, ואנחנו שומרות יחד”.

המשפחה שלך תומכת בתהליך?

“מאוד. אבא וסבא וסבתא שלי כל הזמן שאלו: ‘לין, מתי קורס נתיב? את מוכרחה לעשות אותו’. חפרו לי על זה (צוחקת). זה באמת חשוב להם. ואמא שלי תומכת בכל מה שעושה לי טוב. אחותי הקטנה עומדת גם לעשות את הקורס”.

ואת כבר השלמת עוד שלב בתהליך וגמרת את סמינר א’, שם מתחילים בהכנה לבית הדין. יש חששות מההמשך?

“זה כמו שנלחצים לפני מבחן, אבל אין לי חשש גדול שלא אעבור בית דין כי אני חושבת שאם מחליטים לצאת למסע הזה, צריך לעשות את זה בלב שלם, בלי לשקר לעצמך. ואם עושים משהו בלב שלם אין סיבה שהרב לא יעביר אותך”.