“רציתי שהילדים שלי יגדלו בישראל, שיהיו גאים בשם היהודי שלהם ולא יפחדו”

אנה הדס קפלן, בת 43, אחות בבית החולים ליס. נולדה באוקראינה. עלתה לארץ ב-2001. גרה בנצרת עילית. בוגרת קורס הכנה לגיור של נתיב

בתום קורס ההכנה לגיור, כשאנה הדס קפלן הגיע לדיון בבית הדין, הכל התנהל היטב עד הרגע שבו התברר שהיא עובדת כאחות בבית אבות. אב בית הדין קבע שעבודה בבית אבות אינה בחזקת פיקוח נפש ודרש אישור שאנה לא עובדת בשבתות ובחגים. “נאלצתי לבקש מהמנהלת שלי לשחרר אותי מהמשמרות בשבת ובחגים”, היא מספרת, “וזה היה בדיוק לפני חגי תשרי, כשכולם רוצים להיות כמה שיותר בבית. למזלי המנהלת הלכה לקראתי. את הדיון השני בבית הדין עברתי בהצלחה”.

זה קרה יותר מעשור אחרי שאנה הגיע לארץ מאוקראינה. “בעלי לשעבר יהודי. סבתא רבתא שלו היתה עושה גפילטע פיש ואולי פעם שמעתי שם את המילה ‘כיפור’, אבל המשפחה שלו לא שמרה על המסורת היהודית. הוא בכלל לא רצה לעלות לישראל – לא חסר לנו כלום, והוא לא רצה שינויים. אבל אני פחדתי שהילדים שלנו ייפגעו מגל האנטישמיות שהיה באוקראינה באותה תקופה – סוף שנות התשעים. היו מקרים שהיכו יהודים ואפילו שרפו בתים. הבן הבכור שלנו למד בבית ספר יהודי, וכל יום חיכיתי לו בתחנת האוטובוס כדי שלא יתנכלו לו בדרך הביתה. רציתי להוציא את הילדים משם ושהם יגדלו בישראל. שיהיו גאים בשם המשפחה היהודי שלהם ולא יפחדו מכלום”.

בסוף בעלך השתכנע ועליתם.

“כן. ב-2001 הגענו לארץ, אבל בעלי התקשה להסתגל, ומהר מאוד נפרדנו. נשארתי לבד עם הילדים, בלי שום עזרה, כי כל המשפחה שלי באוקראינה. באותה תקופה חשבתי יותר ויותר על בורא עולם, על הכוח העליון. שמעתי שקיים קורס הכנה לגיור והחלטתי להירשם כדי לקבל יותר מידע על יהדות”.

איך היו הלימודים?

“מרתקים. הרגשתי שהיהדות היא שלי, שזה שורש השורשים. כמו טיפה שבה אפשר לראות את הכל. השיעורים היו מעניינים מאוד והמורים מקצוענים אמיתיים. היו שלושה שיעורים בשבוע, והרגשתי שזה לא מספיק. הרי מה שאנחנו לומדים כל כך גדול”.

מה קורה עם הבנים שלך היום?

“הגדול קצין ביחידת חילוץ בצה”ל ומשרת כבר חמש שנים. הוא עושה עכשיו קורס נתיב צבאי. הקטן סיים תיכון ובינתיים ממשיך ללמוד. הוא עוד לא החליט אם יתגייר. אני לא רוצה להפעיל עליו לחץ בעניין הזה. אלה החיים שלו והבחירה שלו”.

מאז שהתגיירת החלפת עבודה.

“כן, לא אהבתי לעבוד בבית אבות. זה לא המקצוע שלי. באוקראינה סיימתי בית ספר למיילדות, אבל לקח הרבה זמן עד שאישרו כאן את הדיפלומה שלי ונתנו לי רישיון ישראלי. כשהתהליך הזה סוף-סוף נגמר, התחלתי לחפש עבודה במחלקת יולדות. בצפון, ליד הבית, לא מצאתי שום דבר, אז אני עובדת בתל אביב. אבל לא נורא. אני מוכנה לנסוע, העיקר שאני עושה מה שאני אוהבת”.