הכל התחיל בתאילנד. הכל ממשיך בישראל

העיניים שלהם נפגשו במסעדה בתאילנד, בעיר על חוף הים. מאיר היה בחופשה מעבודתו כמשרת קבע בחיל האוויר. רעיה, שאז עוד נקראה ואנראיה, היתה ביום חופש מהמפעל שבו עבדה בבנגקוק. “על פי העיניים ראיתי שיש לו לב טוב”, היא מספרת, “ואני מיד הרגשתי שהיא בחורה מיוחדת”, הוא מוסיף. “המבט שלה, המראה שלה – היא פשוט זרחה. מיד נוצר בינינו קשר לא רגיל”.

שמונה שנים אחר כך, בדירה קטנה בחולון, רעיה גומרת להאכיל את אור נסים בן השנה. היא מושיבה אותו מול הטלוויזיה כדי להתפנות להמשך הראיון המשותף עם בן זוגה. “אנחנו עוד לא נשואים כי לא רציתי חתונה אזרחית באופן עקרוני”, מסביר מאיר. “גדלתי בבית דתי. כשרעיה תשלים את תהליך הגיור, נתחתן כדת משה וישראל”.

רעיה, שעדיין אינה תושבת קבע בישראל, קיבלה אישור מוועדת חריגים של אגף הגיור ולפני כמה חודשים התחילה ללמוד בכיתה של נתיב. ” אצל הרבנית אלקה ביתן הי”ו”, אומר מאיר.

ואיך הלימודים?

רעיה: “אני נהנית מכל רגע. זה לא כל כך פשוט כי העברית שלי לא תמיד מספיקה, אבל מאיר מאוד עוזר לי. הוא מלווה אותי לכל שיעור ומסביר לי אם אני לא מבינה משהו”.

מאיר: “אני כותב בשיעורים את הכל, ואנחנו עוברים על החומר בבית. למרות שאני מכיר את המסורת, השיעורים מרחיבים את הידע ואת ההבנה שלי. יש לנו גם משפחה מלווה נפלאה – המשפחה של הרב ראובן יעקובוב שליט”א מבית הכנסת היכל אליהו בחולון. זה בית הכנסת שאבא שלי זצ”ל היה מתפלל בו. עכשיו גם אני מתפלל בו”.

את החיבור בין רעיה ליהדות יצר מאיר עוד בתאילנד. “אני הייתי רציני מהרגע הראשון והבהרתי שחשוב לי שבת הזוג שלי תהיה יהודייה”, הוא אומר. “חברים ישראלים שלי שחיים בתאילנד הסכימו לעזור וסידרו לרעיה שיעורי יהדות בבית כנסת מקומי”.

רעיה: “היה לי קצת קשה ללמוד יהדות, אבל הרגשתי טוב מאוד במפגשים האלה. ממש התחברתי”.

מאיר: “ואני בינתיים ארגנתי לה ויזה כדי שתוכל לבקר בארץ. כעבור כמה חודשים זה קרה”.

רעיה: “הביקור היה מעניין ומרגש. לפני שהכרתי את מאיר אפילו לא ידעתי שיש מדינה כזאת – ישראל. הייתי פה חודש. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי כל כך רחוק. אהבתי את הארץ”.

מאיר: “הביקור היה סוג של מבחן בשביל שנינו. רצינו לבדוק אם נוכל להסתדר אחד עם השני בנסיבות אחרות. עברנו את המבחן בהצלחה. החלטנו שאנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד”.

רעיה היתה אמורה לחזור לתאילנד בשביל לארוז את חייה ולעבור לישראל, “אבל זה לא עבר כל כך חלק”, היא מספרת. “קצת אחרי שחזרתי לתאילנד אמא שלי נפטרה. נסעתי הביתה, לצפון-מזרח המדינה. אבא שלי נפטר כשהייתי ילדה. נשארנו אני ושני האחים הגדולים שלי”.

מאיר: “בזמן הזה סידרתי לה ויזה עם היתר עבודה שמחדשים כל שנה בלי לצאת מהארץ. זה בעצם תהליך מדורג לקבלת מעמד קבע ואזרחות. ככה, איך שהיא הגיעה לישראל, היא התחילה לעבוד – והתחלנו לחיות כמו משפחה”.

רעיה: “והמשפחה של מאיר קיבלה אותי כמו בת. אני מאוד אוהבת אותם והם מאוד אוהבים אותי”.

מאיר: “ההורים שלי עלו כילדים מעדן שבתימן בשנות הארבעים והחמישים. הם אנשים דתיים – שומרי שבת, חגים כשרות, אבא שלי, שנפטר לפני חודש וחצי, התפלל כל יום – אבל הם קיבלו את רעיה בזרועות פתוחות. לא אסתיר, היו גם כאלה שעיקמו אף, אבל לא במשפחה שלי ולא במעגל האנשים הקרוב שהכירו אותה באמת והאמינו בה מהרגע הראשון”.

רעיה, את מתגעגעת לתאילנד?

“לא כל כך. אני מדברת עם האחים שלי בטלפון או בסקייפ, אז אנחנו רואים אחד את השני. אני כן רוצה לנסוע לבקר אותם, כדי שיראו את אור נסים הבן שלנו. הם מאוד שמחים בשבילי, כי טוב לי פה. זו המשפחה שלי, זה הבית שלי”.

מאיר: “אנחנו משפחה ישראלית רגילה, משפחה מסורתית. עושים קידוש, הולכים לבית כנסת באופן קבוע”.

רעיה: “ואני אוהבת את זה, את המנהגים, את הקידוש כשכולם מברכים ביחד. כשראיתי בפעם הראשונה איך מוציאים את ספר התורה מארון הקודש מאוד התרגשתי. זאת הייתה ממש חוויה. אני מרגישה כמו יהודייה”.

בעוד כמה חודשים, בתום הלימודים בנתיב, תגיע רעיה לבית הדין לגיור. “ברור לי שאתרגש”, היא מודה, “אבל הכל בידי ה’. הוא עושה הכל. בלעדיו אני ומאיר לא היינו נפגשים”.

מאיר: “היום שבו רעיה תתגייר יהיה יום גדול בשבילי. זו תהיה סגירת מעגל גם עם אבא שלי, שהאמין ברעיה מההתחלה. אז אוכל להגיד לו – צדקת, וגם להודות לבורא עולם שזכיתי”.