“כשהתברר שאני לא יהודייה על פי ההלכה הרגשתי שהחיים נעצרו”

מישל מיכל ברגמן, בת 20, מטפלת בילדים. נולדה בניו ג’רזי, ארצות הברית. עלתה ב-2008. בוגרת מסלול שירות לאומי של נתיב

כשמישל מיכל ברמן מדברת, צריך להתאמץ בשביל לשמוע רמז למבטא זר. “מאיפה העברית שלי? תוצאה של הרבה עבודה”, היא אומרת. “הרבה מאוד עבודה. אפילו לא למדתי באולפן. מהרגע שעליתי מארצות הברית, דיברתי רק בעברית”.

ובאיזו שפה את חולמת?

“בשתי השפות. עברית ואנגלית”.

היא נולדה לפני 20 שנה בניו ג’רזי, ארצות הברית, לאב אמריקאי יהודי ולאמא קוריאנית. כשהייתה בת שנתיים, עברה גיור רפורמי וגדלה כיהודייה לכל דבר. “ההורים שלי רצו לקרוא לי מיכל, אבל בגלל שלאמריקאים קשה להגות את הכ’, הם נתנו לי שני שמות: מישל מיכל”, היא מספרת.

כאשר היתה בת שמונה, הוריה התגרשו. ארבע שנים לאחר מכן עלתה לישראל עם אביה ואחיה הגדול. “היה חום אימים”, היא משחזרת את הנחיתה בארץ בחודש יולי. “הדבר הראשון שראיתי היו עצי הדקל בשדה התעופה. אני זוכרת את הנסיעה במונית לבית החדש. אבא אמר שזה בית יפה. אנחנו מגיעים לבית בכפר סבא ואני רואה שזו בעצם דירה בבניין. לא הייתי רגילה לזה. באתי ממקום שיש בו רק בתים.

“הקיץ הזה עבר עלי בבדידות ובפחד, ולא כל כך ידעתי מה לעשות. חיכיתי ששנת הלימודים כבר תתחיל. לא ידעתי את השפה, לא ידעתי כלום על המקום שהגעתי אליו. הייתי צריכה ללמוד הכל מהתחלה”.

היו געגועים?

“לא חשבתי על זה, אלא רק על זה שאני צריכה להתרגל למשהו חדש”.

כעבור שנתיים היתה צריכה להתרגל לדבר חדש נוסף – ונורא: מותו המפתיע של אביה מדום לב. “אמא שלי הגיעה לישראל כדי להיות איתנו. אחי בחר לגור איתה עד שגירשו אותה מהארץ, ואז התגייס כחייל בודד. אני הועברתי למשפחת אומנה”.

מאז חיה מישל מיכל בכוכב יאיר אצל עדינה והלל שר, פיזיותרפיסטית ורואה חשבון המנהלים אורח חיים דתי. משפחת האומנה הפכה להיות חלק טבעי מחייה, והיא מחייהם. “יש לי אח ביולוגי ועוד חמישה אחים. הם משפחה לכל דבר. לא הרבה אנשים מבינים את העניין. אני קוראת להם אמא ואבא שלי, אבל כשאני פונה אליהם, אני קוראת להם בשמות שלהם”.

מה המשמעות של השתלבות במשפחה דתית?

“הם תמיד נתנו לי להיות מי שאני. לא רצו לשנות אותי. פשוט ניסו לגדל אותי. זה היה השלב הראשון”.

כאשר הגיעה שעתה להתייצב בצו ראשון, סיפרה לאנשי לשכת הגיוס על עצמה. “הם דיברו איתי על פטור, המליצו לי ללכת לייעוץ נוסף, ובסוף השתלבתי בשירות לאומי”. בתחילה עבדה כבת שירות בגן ילדים ולאחר מכן בעמותת “נגישות ישראל”. באותה תקופה, באחת השיחות עם הוריה המאמצים, עלה נושא הגיור הרפורמי שעברה כפעוטה. “לקחנו את הטפסים שלי לרב, והוא אמר שהוא חושב שאני לא יהודייה על פי ההלכה, אבל שהוא רוצה לבדוק את הנושא יותר לעומק. אחרי בדיקה הוא חזר אל הורי ואמר להם שאני לא יהודייה על פי ההלכה”.

איך הרגשת?

“הרגשתי שהחיים נעצרו. הייתי צריכה להתמודד עם זה, להבין מה זה אומר בכלל. אחרי שהבנתי, הייתי צריכה לבחור אם להתקדם עם העניין או להגיד: אוקיי, אני לא יהודייה. בחרתי להתקדם, למצוא דרך לעבור גיור בזמן שהייתי בשירות הלאומי, וההורים שלי ואני מצאנו את המסלול האזרחי של נתיב”.

בסופו של דבר מישל מיכל עברה את תהליך הגיור במסגרת אחרת של נתיב – מסלול שמיועד לצעירים שעושים שירות לאומי. “בסופו של דבר ההורים שלי היו חלק מהסיבה שפתחו את המסלול הזה. אנחנו משפחה מאוד פעילה בחברה. אנחנו רוצים לעזור איפה שאנחנו יכולים ועזרנו לא רק לי, אלא לעוד אנשים שהיו צריכים את העזרה הזאת. יש המון בנות כמוני – לא יהודיות שמשרתות בשירות לאומי”.

הבית של אביך היה מסורתי והורייך המאמצים דתיים. היה בכלל שינוי בחייך לאחר הגיור?

“זה נכון שהכל היה מוכר לי. אחרי הטבילה במקווה אפילו לא הייתי צריכה לבחור שם חדש, כי מיכל זאת מי שאני וזאת הזהות היהודית שלי. מה שהשתנה בכל זאת זה הידע שלי, ההתנהגות שלי. נהייתי יותר קשובה לחשיבה הדתית שלי במצבים יומיומיים. היום אני חושבת מה כדאי לי לעשות ונזכרת מה קורה בתנ”ך במצבים דומים. ממצבים קטנים עד גדולים. ויש כמובן את שבת בבית הכנסת והשהות עם המשפחה”.

מה התוכניות שלך לעתיד?
“כרגע אני מטפלת בתינוקות ובילדים, ואני אמורה לטוס לאוגנדה להתנדב עם ילדים בבית יתומים. אני מאוד פתוחה לעתיד, ואני רוצה שהוא יהיה פתוח כלפיי, כך שאם יקרה משהו אחר ולא מה שבחרתי לא אצטרך להגיד: למה לא בחרתי אחרת. אני משאירה את החלונות פתוחים לרווחה”.