“סבתא קראה לזה סוג של לחם. רק בישראל נודע לי שזאת מצה”

 

נטלי-נועה סלדין, בת 30, עוזרת אישית למנכ”ל חברה. נולדה בפולטבה, אוקראינה. עלתה לארץ ב-1994. גרה בפתח תקווה. בוגרת קורס הכנה לגיור של נתיב

רק כשהוריה החלו לארוז את המזוודות לקראת העלייה לישראל, סיפרו לנטלי-נועה סלדין שאבא שלה יהודי. היא היתה אז בת תשע. “כשהנוצרים מסביב חגגו את הפסחא, סבתא שלי, אמא של אבא, בישלה מרק עוף ושמה על השולחן לחם מיוחד, יבש ופריך, אבל אף אחד לא הסביר לי מה זה”, היא נזכרת. “סבתא אמרה לי שזה סתם סוג של לחם. הייתי אז קטנה, מה כבר יכולתי להבין? רק אחרי העלייה נודע לי מה זה מצה, פסח וכו’. סבא וסבתא עלו כמה שנים אחרינו, ואז התחלנו לערוך אצלם בבית קבלת שבת, לעשות קידוש ולחגוג את פסח”.

איך עברה עליכם הקליטה בארץ?

“השנים הראשונות היו קשות במיוחד. חודשיים אחרי שהגענו אבא שלי נהרג בתאונת דרכים. נשארנו אמא, אני ואחי הקטן. אבל התגברנו על הכל. סיימתי את התיכון, התגייסתי לצבא ושירתתי במטה פיקוד העורף. אחר כך למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בגיאוגרפיה. זה תמיד עניין אותי – מפות, אטלסים, מסעות לארצות רחוקות. אבל העבודה שלי עכשיו לא קשורה לתחום הזה”.

“המסורת היהודית משכה אותי הרבה זמן. בצבא הציעו לי לעבור גיור אבל אז זה לא התאים לי. בשנים שאחר כך חזרתי ובדקתי את הנושא, אבל גם אז זה לא הסתדר מכל מיני סיבות. עד שבשנה שעברה התקשרתי לנתיב ואמרו לי: “כן, בבקשה, הקורס מתחיל עוד שבוע”.

אז התחלת את הקורס.

“כן, ולמדתי הרבה דברים חדשים ומעניינים. המורים היו נהדרים, והיתה אווירה טובה. בשום שלב לא הייתה תחושה שמישהו עוקב אחרייך, בודק מה ואיך את עושה. נשארו לי חברות מהקורס. היו ביניהן כאלה שרק הגיעו לארץ. הכל היה בשבילן חדש. אני כבר הייתי ותיקה וקצת יכולתי לעזור להן. אני ממשיכה בלימודים עד היום – יש לי חברותא עם אישה שהכרתי בבית הכנסת, ועכשיו אנחנו לומדות את ספר שמות”.

אמא שלך לא עברה גיור. איך היא קיבלה את ההחלטה שלך ואת אורח החיים שאימצת אחרי שהתגיירת?

“היא קיבלה את זה טוב מאוד. אני גרה איתה ועם אחי, ואנחנו שומרים כשרות בבית – יש לנו שני כיורים וכו’. גם החברים החילוניים מכבדים את ההחלטה שלי. הם לא מתקשרים אלי בשבתות”.