סבא נעלם. סבתא נשלחה לגולאג. הדודה אימצה את אמא

(אנימציה: ליאב צברי)

הסיפור המשפחתי של אירנה אסתר כץ בת ה-57 מתפרש על פני המזרח הרחוק הרוסי, אבל למעשה מתחיל הרחק משם, בכיוון מערב. באמצע שנות השלושים של המאה שעברה נמלטו סבה וסבתה היהודים מקרקוב והתיישבו באוקראינה. הסב גויס לצבא האדום, השלים בהצלחה קורס קצינים – ונעלם. "סבתא חיפשה אותו בכל מקום", מספרת אירנה אסתר, "עד שרמזו לה שאם היא לא תפסיק לחפש את בעלה היא תלך בעקבותיו. כבר אז, כנראה, הוא לא היה בין החיים".

כשהנאצים פלשו לברית המועצות, נאלצה סבתה לנדוד שוב. כך הגיעה להרי אורל. "היא מצאה עבודה כאשת תחזוקה, אבל מהר מאוד עצרו אותה ושלחו אותה לגולאג. אמא שלי היתה אז ילדה קטנה. למזלה אחותה של סבתא אימצה אותה. הן עברו ביחד לאי סחלין".

התחנה הבאה היתה מגדן. "המחנה של סבתא היה על גדות נהר קולימה, וכשהיא השתחררה, היא התחתנה עם השומר של המחנה, דוד מישה, שגם הוא היה יהודי. אמא שלי עברה מסחלין לגור איתם. במגדן היא הכירה את אבא שלי, שהיה קצין בצי הרוסי ולא יהודי. ההורים שלו היו מאוד לא מרוצים מזה שהחליט להתחתן עם יהודייה. הם חששו שזה יזיק לקריירה הצבאית שלו. אמא שלו כינתה אותי 'בת יהודונית', כי הייתי מאוד דומה לאמא שלי. למרות שסבתי היהודייה שרפה את כל המסמכים שלה, כולם ידעו. אני ואחותי ידענו שאנחנו לא כמו כולם, אבל גם שלא כדאי לדבר על זה בפומבי".

היו בכלל מרכיבים יהודיים בחיים שלכם?

"כן. בשבתות סבתא שלי הייתה לוקחת אותי ואת אחותי מבית הספר באמצע הלימודים ויצאנו לטיולים. אמא כעסה על זה, וסבתא היתה אומרת לה: לא נורא אם הן יפסידו כמה שיעורים, הרי שאבעס היום! היתה לסבתא חנות מכולת וכולם בעיר ידעו: ינינה מטבייבנה לא עובדת בשבת. היא גם צמה ביום כיפור. שאלנו אותה: 'סבתא, למה את לא אוכלת?', והיא ענתה: כשתגדלו תבינו".

מתי באמת הבנת?

"לקח לי זמן. כשסיימתי את האוניברסיטה במגדן, שלחו אותי לעבוד בחצי האי צ'וקוטקה. שם פגשתי את בעלי, שנשלח לשם מבלארוס אחרי שגמר את הלימודים. לכולם היה ברור שאדם ששמו דמיטרי ארקדייביץ' כץ הוא יהודי, אבל על פי הרישום בתעודת הזהות הוא היה רוסי. הסבים והסבתות שלו נרצחו בזמן הכיבוש הנאצי ואמא ואבא שלו היו רשומים כיהודים, אבל מכיוון ששניהם היו קומוניסטים אדוקים, הם רצו שבנם יירשם כרוסי. דימה בעצמו לא רצה לדבר על שום נושא יהודי, אבל זה השתנה בסוף שנות השמונים, כשזה כבר לא היה מסוכן. אז גם עשינו מנוי לעיתון ביידיש 'בירובידשאנער שטערן', למרות שעוד לא ידענו לקרוא עברית. ב-1995 עלינו לארץ".

בישראל שוב נתקלה אירנה אסתר בבעיות שקשורות ליהדות שלה. "הפעם זה הגיע מכיוון הפוך: לא הכירו בי כביהודייה. זה מאוד פגע בי, הרי הרגשתי יהודייה. בעלי הוכיח בקלות שההורים שלו יהודים, ולי לא היו שום מסמכים, כי סבתא שלי השמידה אותם. ביקשתי מאמא שנשארה במגדן לנסות למצוא משהו, היא לא הצליחה. באותו זמן בעלי התחיל להתעניין במסורת, הלך עם השכנים שלנו באריאל לבית הכנסת. ואז הבן שלנו עבר גיור בצבא, ואני החלטתי ללכת בעקבותיו. כך הגעתי לכיתה של נתיב".

זה היה קשה, פתאום בגיל 50 פלוס, להיכנס לתוך התהליך הזה?

"לא הייתי אומרת שהיה לי קשה. כמה אנשים באמת נשרו מהקורס באמצע כי זה לא התאים להם, אבל לי זה הלך יחסית בקלות. וכשעברתי גיור הרגשתי שסגרתי מעגל. כאילו הלכתי לאיבוד, והנה, מצאו אותי. אבל אז התברר שזה עוד לא הסוף. אני ודימה היינו צריכים להתחתן כדת משה וישראל. והוא - כץ, כהן צדק. זאת אומרת שהוא לא יכול להתחתן עם גיורת. וזה אחרי 25 שנים של חיים משותפים!".

איך יצאתם מהפלונטר?
"הרבנים ממש שברו את הראש בשביל למצוא פתרון, ובסופו של דבר עשו לנו חופה. אני חושבת שהם הבינו שהייתי ונשארתי יהודייה. שכמו שאמרתי קודם, הלכתי לאיבוד ומצאו אותי. בחתונה שלנו הסיפור הזה נגמר סופית".

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine