כשבת של סירובניק פוגשת ציפור נדירה מחצי האי קרים – NATIV Magazine

כשבת של סירובניק פוגשת ציפור נדירה מחצי האי קרים

(צילום: אדוארד קפרוב)
(צילום: אדוארד קפרוב)

איליה ומירה וקסלר מדברים בשקט. השעה שמונה בערב, ובנם דוד ישן בחדר הסמוך. הוא בן תשעה חודשים. המשפחה הצעירה עברה לא מזמן מירושלים לקרית אונו, ומירה ואיליה עדיין מסתגלים – למקום המגורים החדש, לשילוב בין עבודה להורות. היא בת 26, הוא בן 31. עייפים אך מחייכים.

“נולדתי בירושלים”, פותחת מירה. “אבא שלי מרוסיה ואמא שלי מפינלנד. אבא שלי היה סירובניק. נאבק כדי שיאפשרו ליהודים לעזוב את מברית המועצות. הוא עצמו עלה מסנט פטרבורג ב-1987”.

איך קוראים לו?

“מיכאל בייזר”.

שמו של דוקטור מיכאל בייזר, היסטוריון ומרצה באוניברסיטה העברית, מוכר היטב ליוצאי ברית המועצות. פעילי העלייה של שנות השמונים זוכרים את הכרכים המאולתרים של כתב העת היהודי המחתרתי שאותו ערך בייזר. היו שם מאמרים על תולדות היהודים בברית המועצות וטקסטים פובליציסטיים. רק על החזקה של חומר כזה, אנשים היו עלולים לקבל עונש חמור. כמוציא לאור, בייזר העמיד את עצמו בסכנה גדולה.

“ההורים של אמא שלי”, ממשיכה מירה, “היו שחקנים. המשפחה של סבא שלי היגרה לפינלנד מרוסיה. סבא היה יהודי, וסבתא שלי התגיירה בגללו”.

איפה ההורים שלך נפגשו?

“בישראל, אחרי ששניהם עלו. למדתי בחינוך דתי, ובית הספר שלי מאוד עודד ללכת לצבא. התגייסתי לחיל החינוך ותוך כדי השירות הגעתי להיות מש”קית הוראה בנתיב. זאת אומרת שאת מפקדת שאחראית על החיילים מהבוקר עד הלילה. זה היה הדבר הכי מעניין שעשיתי בצבא, כי את חצי מפקדת וחצי חברה – גם מלמדת אותם וגם עוזרת להם בכל מה שהם צריכים. הייתי גם בקורס הבסיסי של נתיב וגם בסמינרים, ואלה שני דברים שונים לגמרי”.

שונים באיזה אופן?

“מבחינת תוכנית הלימוד, ומבחינת הראש. בנתיב הבסיסי זה כמו לבוא ולהסתכל: לומדים בגדול על יהדות, מדברים עליה, יוצאים לטיולים וצוחקים. לסמינרים באים כדי להתגייר”.

מירה מלווה את המשפט האחרון בתנועת יד החלטית. איליה מהנהן בראשו ועל שפתיו חיוך קטן. הוא עבר את התהליך הזה, על שלביו הקלים והמחמירים, בעצמו. “עליתי ב-1996 מחצי האי קרים”, הוא מתחיל לגלגל את קורות חייו. “הייתי באמצע כיתה ו’. הגענו אמא, אבא וארבעה ילדים – יחסית הרבה למשפחה סובייטית. משדה התעופה נסענו ישר לבאר שבע, ושם גדלתי. אחרי התיכון התקבלתי לאוניברסיטת בן גוריון, התגייסתי בתור עתודאי ולמדתי פיזיקה. כשגמרתי את הלימודים עשיתי קורס קצינים וקיבלתי שיבוץ למרכז אב”כ בצריפין. שירות של עתודאי נמשך שש שנים. אחרי ארבע שנים הגעתי לקורס נתיב. הייתי כבר סרן, ציפור נדירה בקורס”.

בגלל הדרגה?

מירה: “כן, לגמרי. ישר רואים”.

איליה: “מפקדת הקורס הייתה בדרגת סגן,  אבל זה לא השפיע יותר מדי על התהליך. אתה עדיין צריך לשמור על הלו”ז כמו שאר החניכים. חוץ מזה אתה קצין, אתה יודע יותר טוב מה זה משמעת”.

למה הגעת לנתיב רק בשנה הרביעית של השירות?

“כשקיבלתי בתחילת השרות זימון לקורס, חתמתי סירוב, כי ביחידה שלי ביקשו שאשאר, ובכלל, אצלנו במשפחה רק אבא של אבא שלי יהודי”.

מירה (צוחקת): “בתחילת הקורס הוא אמר לי: אני אוקראיני, אני לא קשור לפה בכלל. לא הבנתי מה הוא רוצה”.

איליה: “באתי לקורס רק כדי ללמוד יותר על יהדות, והטריגר לזה היה סדר פסח שעשיתי בבסיס. הייתי מפקד תורן, כי בצבא נוהגים להשאיר-”

מירה: “רוסים”.

איליה: “כן. בחגים בדרך כלל משאירים בבסיס רוסים, כי יודעים שזה פחות חשוב להם וכו’. תמיד היה מגיע רב לבסיס כדי לעשות את החג ולראות שהכל בסדר, אבל הפעם אף אחד לא הגיע. הייתי מפקד תורן, ולא ידעתי מה לעשות, איך לנהל את הסדר. בבית של ההורים לא היה מושג על המסורת היהודית. באחד הימים הראשונים שלי בבית הספר בארץ, אמא נתנה לי סנדוויץ’ עם חמאה וקציצות. כשבאתי לאכול אותו, כולם הסתכלו עלי, כאילו, מה אתה אוכל? זה לא מקובל. אז הסברתי לאמא שלא אוכלים חלב עם בשר. עד אותו לילה בבסיס, בכל השנים שלי בארץ חגגתי פסח רק פעם אחת”.

ואיך נגמר הסדר בבסיס?

“מה שקרה זה שכל אחד מהחיילים התחיל עם המנהגים שלו: אצלנו במשפחה עושים ככה ואצלנו ככה, וזאת אשכנזייה וזה ספרדי, ולך תבין מה הם רוצים. ישבתי נבוך לגמרי, עד שאיכשהו סיימנו את הסדר. לא היה הכי מדהים בעולם. בגלל זה רציתי ללמוד יותר על יהדות, וככה, שלושה מחזורים אחרי שחתמתי סירוב, יצאתי לקורס נתיב, ושם פגשתי את מירה”.

מירה: “הקורס שלו היה היחיד שלימדתי בו. לפני ואחרי לימדתי רק בסמינרים. הוא בלט בשטח לא רק בגלל הדרגות אלא בעיקר בגלל הגיל. אני הייתי בת 21, כל החיילים כמעט בני 19 והוא בן 24 – הרבה יותר בוגר. לא משחק איתי משחקים כמו שאר החיילים – לא עשיתי את זה, לא באמת איחרתי. היו לנו יחסים אחרים, שיחות אישיות כאלה בערב. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, על כל מיני דברים שהפריעו לו באותו זמן. פעם ישבנו ודיברנו ממש הרבה זמן בלילה, ויום אחר כך כל המפקדים בבסיס נזפו בי: ‘מה זה הדבר הזה? את המפקדת שלו והוא צריך לישון שש שעות מטכ”לי בלילה, במקום זה את מדברת איתו. היינו פשוט ידידים טובים”.

וכשהקורס נגמר?

“כל החיילים אמרו שהם רוצים להמשיך לסמינר, ואיליה אמר שהוא לא רוצה. הוא לא רצה להתגייר”.

איליה: “כי המטרה שלי הייתה רק ללמוד יהדות, ומימשתי אותה לגמרי. אני ומירה דיברנו ביום האחרון על אולי להתחיל לצאת, לעבור ליחסים רציניים, אבל מירה דתייה, והיא אמרה שאין סיכוי שהיא תצא עם בחור שהוא לא יהודי. אז אמרתי, נו טוב, חבל. ונפרדנו לשלום”.

(צילום: אדוארד קפרוב)
שיחות ארוכות לתוך הלילה. מירה ואיליה וקסלר עם הבן דוד (צילום: אדוארד קפרוב)

מתי חזרתם להיות בקשר והפכתם לזוג?

“המשכנו לדבר ולהסתמס, כי היה לנו קצת קשה לוותר על הקשר שנוצר, ודיברנו שוב על חברות, מירה הציעה שאחשוב על גיור ושהיא תעזור לי.”

מירה: “אני לא ממש זוכרת שנפרדנו. התלבטנו ממש הרבה. באמת לא ידענו מה לעשות. לא רציתי שהוא יתגייר בגללי, כי בן אדם צריך להחליט לעצמו. השארתי אותו לבד לחשוב על זה. אחרי שהוא חזר מטיול עם ההורים שלו, הוא הסביר לי למה הוא לא רוצה להתגייר. זה היה משהו שלא הבנתי  קודם”.

מה?

“הוא חשב שאין צורך שיתגייר כי הוא שומר על שבע מצוות בני נח ועל פי ההלכה נחשב לגר תושב. אז התחלנו לדבר ולחשוב על זה לעומק, ובסופו של דבר הוא החליט להמשיך לסמינרים, ואחריהם לבית דין”.

איליה: “בבית הדין שאלו אותי כמה פעמים אם אני רוצה להתגייר בגלל מירה והסברתי להם את כל הסיפור. הכל נגמר בטוב”.

איך המשפחות שלכם קיבלו אתכם כזוג?

מירה: ” אבא שלי חוזר בתשובה, אמא שלי בת של גיורת, אז אין להם שום בעיה שהתחתנתי עם מישהו שעבר גיור”.

איליה: “גם אצלי אין בעיה. יש את העניין של הכלים הנפרדים שההורים שלי צריכים להחזיק בשבילנו, אבל הם מתרגלים”.

 

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine