“הייתי צריכה להוכיח שאני לא יהודייה!”

עדן זמליחין, בת 24. נולדה בנתניה, גרה במודיעין. מורה במסלול הצבאי של נתיב

לפני כחצי שנה נכנסה עדן זמליחין לאותה כיתה שבה למדה בקורס נתיב כשהיתה בצבא. הפעם היא היתה בלי מדים ולא תפסה מקום בין השורות. היא לא באה ללמוד, אלא ללמד.

איך הרגשת ביום הראשון כמורה בקורס?

“זאת היתה חוויה מטורפת. ארבע שנים לפני כן ישבתי באותה כיתה בתור חניכה, והנה, הכול התהפך. התכוננתי ביסודיות לשיעור הראשון, אבל בכל זאת התרגשתי נורא. היה לי קשה להירדם בלילה לפני כן, לא ידעתי מה מצפה לי. אבל הכול היה טוב. החיילים היו מדהימים. מיד נוצר בינינו קשר. לשיעור הבא כבר הגעתי הרבה יותר רגועה”.

איך הפכת למורה מהר כל כך?

“בערך שנה אחרי שהשתחררתי, התקשרו אלי מהנהלת נתיב ואמרו שהם מחפשים בוגרים שמוכנים לנסוע לארצות הברית לסדרת מפגשים עם נציגי הקהילה היהודית. הסכמתי בשמחה, כי החוויה האישית שלי בקורס נתיב היתה נהדרת. נסעתי עם המשלחת לניו יורק, פגשתי שם הרבה אנשים שעוזרים לקורס להתקיים – ראשי קהילה, פעילים, תורמים. היו לנו שיחות מרתקות. בחזרה בארץ השתתפתי בעוד כמה פרויקטים של נתיב, הופעתי בסרטוני תדמית וגם נסעתי עם עוד משלחת למוסקבה. היום אני סטודנטית למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה, וכשפרצה מגפת קורונה, התקשרתי להנהלת נתיב ושאלתי אם יש אולי איזו עבודה בשבילי. כעבור זמן קצר קיבלתי את ההצעה ללמד. זה היה מרגש מאוד. הסכמתי כמובן”.

לא התלבטת בכלל?

“האמת שלא. מהיום שעברתי את התהליך הרגשתי שזאת המשימה שאני לוקחת על עצמי – לעזור לאחרים. לתת קצת לאחרים ממה שאני קיבלתי. הרגשתי שסגירת המעגל הזאת היא למעשה השליחות שלי, כי התהליך שעברתי בקורס היה מאוד משמעותי ויוצא דופן בחיים שלי”.
עדן נולדה בארץ להורים מבלארוס. “הסיפור שלהם הוא סיפור של רומיאו ויוליה”, היא אומרת, “רק עם סוף טוב. הם הכירו כשהיו ממש צעירים, אבל אמא של אבא שלי מאוד רצתה שהוא יתחתן עם יהודייה. ב-1990 היא ואבא שלי עלו לארץ ואמא נשארה בבלארוס, אבל בסופו של דבר האהבה ניצחה: כעבור שנתיים אבא נסע לשם, התחתן עם אמא והביא אותה הנה. עם השנים אמא מאוד התקרבה למסורת, וכשהייתי בת תשע היא עברה גיור רפורמי. מאוד אהבתי ללכת איתה לבית הכנסת, לשמוע זמירות וניגונים, וחגגנו בבית את כל החגים. כשהתבגרתי, אמא אמרה שגם לי כדאי להתגייר.

אז היה לך ברור שתלכי לקורס נתיב בצבא?

“כן. חשבתי על גיור עוד לפני הגיוס, למרות שמעולם לא נתקלתי בגילויי גזענות – תמיד הרגשתי את עצמי שייכת במאה אחוז. אבל אז לא קיבלתי זימון לקורס נתיב”.

למה?

“כי בצבא הייתי רשומה כיהודייה. כשביררתי למה לא שולחים אותי לקורס, נוצר מצב פרדוקסלי: הייתי צריכה להוכיח שאני לא יהודייה על פי ההלכה! הבאתי את כל מסמכים הנדרשים. בסופו של דבר חודש לפני השחרור – הייתי מדריכה בבית ספר לפיקוד בעיר הבה”דים – יצאתי לקורס”.

 

מעולם לא נתקלתי בגילויי גזענות. תמיד הרגשתי שייכת במאה אחוז. עדן זמליחין (צילום:שרון פולבר)

איך הוא עבר עלייך?

“היה מדהים. הלמידה בקורס היא מעבר לשיעורים. זאת לא רק גישה לדת. זה מעורר בך רצון להשפיע על המציאות, עושה אותך בן אדם טוב יותר, ולמרות שנולדתי בארץ וסיימתי כאן בית ספר, גם למדתי המון דברים חדשים.

איך את מסבירה את זה?

הלמידה בקורס היתה מאוד שונה מהלימודים בית ספר. המורים הסבירו הכול באופן ברור. הם מתחו קו בין האירועים ההיסטוריים למה שקורה היום. הם שמו דגש על עצם האירוע, ולא על תאריכים ועל שמות. זאת היתה גישה חדשה בשבילי, ובזכותה הצלחתי ללמוד עם ראש פתוח, לגלות עולמות חדשים. גם בסמינרים נהניתי מאוד. שקעתי בעולם היהדות לאט-לאט, בקצב שלי, בלי שום לחץ. בסך הכול עברתי את כל התהליך די מהר – זה לקח רק שבעה חודשים”.

התהליך שעדן עברה מסייע לה עכשיו בהוראה. “קל לי לגשת לנושא כי הייתי שם”, היא אומרת. “החיילים שלי נהדרים, יש להם סיפורים מטורפים, אני אוהבת את כולם. חשוב לי מאוד לעזור להם. ומורים אחרים עוזרים לי. לפני ארבע שנים הם לימדו אותי והנה, אנחנו קולגות”.

איך את מתמודדת עם שאלות קשות של חיילים?

“זה לא תמיד פשוט, ובאמת יש שאלות קשות. למשל, למה אני לא מספיק טובה כדי להתחתן בארץ? ואני עונה את מה שאני חושבת ומרגישה באמת: את לא פחות טובה. לא להתגייר – זה גם בסדר. הרגשתי יהודייה גם לפני שהתגיירתי. אבל היה חשוב לי לקבל חותמת כדי להרגיש שלמה. כדי להרגיש סופית שאני שייכת לעם שאני כל כך אוהבת. אני מרגישה עכשיו מצוין. גם את יכולה לחוות את זה”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine