איך בחורה אחת עלתה לישראל פעמיים?

אלכסנדרה יעל שץ, בת 22, סטודנטית לקרימינולוגיה וסוציולוגיה. נולדה ברוסיה, גרה בלוד. בוגרת המסלול הצבאי של נתיב.

אלכסנדרה שץ עלתה לארץ פעמיים. העלייה הראשונה היתה בגיל חמש. “לא הבנתי לאן לוקחים אותי”, היא נזכרת. “לא ידעתי מילה בעברית. בגן שתקתי כל הזמן. בפעם הראשונה שפניתי לגננת היא הייתה בשוק – מן הסתם היא חשבה שאני חירשת-אילמת. גרנו בחדרה, אחר כך עברנו לראשון לציון, זה היה כל כך שונה ממגניטוגורסק, העיר שנולדתי בה. התגעגעתי אליה!”.

גם הוריה התגעגעו, וכעבור שנה החליטו לעשות אחורה פנה ושבו לעירם בהרי אורל. אלכסנדרה היתה אמורה להיות מאושרת, “הרי היה לי קשה בארץ”, היא מדגישה, “אבל כשחזרתי לרוסיה מיד התחשק לי לחזור לארץ. כבר אז שמעתי שכשאגדל יגייסו אותי לצבא. מאוד רציתי להיות חיילת או שוטרת. הרגשתי שהחזרה לרוסיה היא משהו זמני ובסופו של דבר אחיה בישראל”.

איך את מסבירה את זה?

“אני חושבת שזה קשור לשורשים שלי. גדלתי במשפחה יהודית מסורתית. חגגנו את כל החגים, לא אכלנו בשר לבן, הפרדנו בין בשר לחלב. היו לנו בבית ספרי תורה וספרים על יהדות. ההורים שלי יהודים, אבל סבתא של אמא שלי שרפה את כל המסמכים שלה בזמן מלחמת העולם השנייה – היא גרה במוסקבה וחששה שהעיר תיפול לידי הנאצים. בסוף פינו אותה להרי אורל.

באותו זמן סבא רבא שלי זמן נלחם בחזית. הוא ברח פעמיים משבי הנאצי וחזר הביתה נכה. עוד כשהייתי ילדה אמא שלי הסבירה לי שעל פי המסמכים אני לא נחשבת ליהודייה, אבל היא גם סיפרה על תהליך הגיור. זה ממש דיבר אלי. ומאז התחלתי לנג’ס להורים: רוצה לחזור לישראל!”

איך הם קיבלו את זה?

“בהתחלה הם חשבו שזה יעבור, שזה שטויות של ילדה. אבל אני עמדתי על שלי. כשהייתי בת עשר ההורים שאלו אותי לאן בא לי לנסוע בחופש הגדול. לא הייתה לי שום התלבטות – רק לישראל. כל מיני ערים באירופה ששניהם דיברו עליהן לא משכו אותי. ככה חזרתי לארץ בפעם הראשונה”.

הביקור היה מוצלח. “ממש נהניתי, ובשנה אחר כך שוב התעקשתי לבלות את החופש הגדול בישראל. טיילתי הרבה, גיליתי מקומות מדהימים, וכשמלאו לי 18 לא התלבטתי. החלטתי שאני נוסעת לארץ לבד ומתגייסת”.

ואיך ההורים הגיבו?

“הפרידה מהם לא היתה פשוטה. בעיקר אמא חששה מאוד. אבל שוב עמדתי על שלי. עליתי למטוס, נחתתי בארץ. זה היה בדיוק לקראת ראש השנה. כעבור כמה חודשים התגייסתי”.

העלייה השנייה שלך. נחתת בשלום?

“ברור שהיו קשיים, אבל כל הזמן הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון. זה החזיק אותי. עשיתי טירונות במחו”ה אלון, למדתי עברית. אחר כך בחרתי לשרת במשטרה צבאית. זו גם הייתה החלטה לא פשוטה. הבטחתי לאמא לא לסכן את עצמי – בכל זאת אני בת יחידה. אבל כל כך רציתי לתרום למדינה, לעשות משהו משמעותי! כדי להתקבל למשטרה צבאית נאלצתי לעשות שוב טירונות, הפעם קרבית יותר”.

השירות באמת היה מסוכן?

“שירתתי במעברים באזור עוטף ירושלים: בשועפאט, בקלנדיה ובאחרים. אלה לא מקומות הכי רגועים, אבל זה היה שווה את זה – הגשמתי את החלום, הייתי שוטרת. ובמהלך השירות הגשמתי עוד חלום. בערך שנה אחרי שהתגייסתי התחלתי את קורס נתיב. זאת הייתה חוויה אמיתית”.

סיפרת שגדלת במשפחה מסורתית. היה לך קל בקורס?

“הייתי אומרת שבהתחלה אפילו היה לי קצת משעמם. הכרתי את הדברים הבסיסיים שקשורים ליהדות. גם מהבית, גם מקייטנות לבני נוער יהודיים באירופה הייתי בהן. אחר כך נהניתי מההרצאות ומהטיולים, עד לרגע האמת שהגיע לקראת תחילת הסמינרים. אז הייתה לי התלבטות. ידעתי שאני לא עוברת את התהליך בשביל התעודה ולכן לא הייתי בטוחה אם כדאי לי לצאת לסמינרים. התייעצתי עם המפקדת שלי, שבעצמה התגיירה, ועם חברים. זאת הייתה החלטה רצינית מאוד”.

אלכסנדרה לא התחרטה. את חוויית הסמינרים היא מסכמת כ”מדהימה” – ומפרטת: “קודם כל קיבלתי את המפקדת הכי טובה בעולם. היא תמכה בי לאורך כל הדרך, עזרה לי המון. היה לי גם מזל עם הצוות – כל אלה שיצאו איתי לסמינרים. כולם היו נהדרים, רציניים ואחראים. בכלל, זה היה תהליך מרתק. הרבנים והמרצים עזרו לנו מאוד. הם דיברו איתנו בגובה עיניים, עשו לנו שיחות אישיות. הרגשנו שהם תמיד מוכנים להושיט עזרה, לתמוך בנו”.

בטוח היו גם קשיים.

“לי אישית היה קשה למצוא משפחה מלווה. מכל מיני סיבות לא הצלחתי למצוא משפחה מתאימה. ביקשתי מאחד המחנכים שיעזור לי, אבל גם לו זה הלך קשה. ואז ממש באותו יום שהיו אמורים לפתוח לי תיק בבית הדין הרבני, המחנך התקשר אלי והודיע שהבעיה נפתרה. זה היה ממש נס משמים”.

איך הסתדרת עם המשפחה המלווה?

“נהדר, הם מיד קיבלו אותי כבת בית. אנשים נהדרים. הם עזרו לי בלימודים, ולהבין ולקבל את אורח החיים היהודי. מאוד נקשרתי אליהם. לא יכולתי לחלום על משפחה מלווה טובה יותר. גם אחרי שעברתי את בית הדין והתגיירתי, המשכנו לשמור על קשר. כמעט בכל סוף שבוע אני מבקרת אותם”.

מה התוכניות שלך לעתיד?

“אחרי השחרור התחלתי ללמוד באוניברסיטת אריאל. אני לומדת קרימינולוגיה וסוציולוגיה. אולי בעתיד זה יעזור לי להשתלב בשורות המשטרה – בדיוק כמו שחלמתי כשהייתי קטנה”.