“ברגע שמגלים סכין מיד נלחצים, אבל ממשיכים לפעול בקור רוח”

טניה רייקיס, בת 19, חיילת בסיירת משמר הגבול. נולדה באוקראינה, גרה באשדוד. חניכה במסלול הצבאי של קורס נתיב

טניה רייקיס משרתת ביחידה של סיירת משמר הגבול שאחראית למרכז ירושלים. “אנחנו עושים סיורים רגליים בעיר העתיקה, בשוק מחנה יהודה, בתחנה מרכזית, בשכונת ממילא”, מספרת טניה. “אני מכירה את ירושלים טוב מאוד ותמיד ידעתי שזאת עיר מיחדת ומגוונת, אבל רק במהלך קורס נתיב הבנתי מה המשמעות של העיר הזאת בשבילנו. הרגשתי איזה כבוד זה לשמור ולהגן עליה”.

אבל לשרת בירושלים זה לא פשוט, נכון?

“כן, השירות שלנו די מאתגר. אנחנו מסתובבים באפודי מגן כבדים, עם הנשק, מפטרלים במקומות הרגישים. אנחנו עוצרים אנשים חשודים, בודקים אותם, מבררים מה הם עושים. לא פעם במהלך הבדיקות מצאנו סכינים או חפצים מסוכנים אחרים. ברגע שמגלים דבר כזה מיד נלחצים, אבל אנחנו לא יכולים להראות את זה. אנחנו חייבים להמשיך לפעול בקור רוח. אחרי כל תקרית כזאת יש תחושה שמנענו משהו רציני יותר. מעבר לזה, אנחנו עוזרים להרבה אנשים שפונים אלינו עם כל מיני שאלות ובעיות – גם לתיירים, גם לישראלים”.

רצית לשרת במשמר הגבול?

“האמת, זאת לא הייתה הבחירה שלי. שובצתי למג”ב במהלך הגיוס. בדיעבד אני חושבת שהיה לי מזל. אני מאוד אוהבת השירות שלי. ביחידה כולם חברים, עוזרים אחד לשני. כשרק הגעתי אליה, הבנות הוותיקות הסבירו לי הרבה על האופי של השירות ולימדו אותי כמה משפטים בסיסיים בערבית. השירות אצלנו ממש מעניין. אפילו אחרי השבתות אני תמיד מתרגשת לחזור לירושלים. היא כל כך שונה מכל הערים שגדלתי בהן”.

איפה גדלת?

“נולדתי באוקראינה, בעיר ויניצה, וכשהייתי בת שש עליתי עם ההורים לארץ. התמקמנו בעכו וכמה חודשים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה. אני עד היום זוכרת את האזעקות, הצפירות, קולות הנפץ. ההורים שלחו אותי בחזרה לסבא ולסבתא באוקראינה, וכשהמלחמה הסתיימה כבר למדתי בבית ספר בוויניצה. זאת הייתה תקופה מבלבלת, הרגשתי שאני לא פה ולא שם. ידעתי שאני אמורה לחזור לארץ ומאוד התגעגעתי לאמא ואבא, שבאו לבקר אותי לעיתים קרובות יחסית. בסופו של דבר, עד כיתה ו’ למדתי באוקראינה ורק ב-2011 חזרתי הנה. ההורים שלי כבר גרו באשדוד ומאז אני גרה שם”.

העובדה שכבר היית כאן בגיל שש עזרה לך להיקלט?

“לא ממש. כל החברים שלי באשדוד היו גם ילדים-עולים, והיה לי קשה להשתלט על העברית. אבל בבית הספר ממש עזרו לי והלכו לקראתי. ארגנו לי שיעורים בנפרד. בסוף התגברתי על כל הקשיים ועשיתי בגרות מלאה”.

מתי שמעת לראשונה על קורס נתיב?

“עוד בתיכון. כמה בנות סיפרו שיש כזה קורס וזה נשמע מעניין. בבית לא שמרנו בכלל על המסורת. פסח, ראש השנה, כל החגים, היו סתם ימי חופש. אבל אחת החברות שלי הייתה ממשפחה מסורתית, ואצלה בבית עשו קידוש, קבלת שבת. זה הרגיש לי מיוחד, ואהבתי לבקר אצלה בערב שבת. לכן כשבמהלך הגיוס הציעו לי לעבור קורס נתיב לא התלבטתי. יצאתי לקורס שמונה חודשים אחרי תחילת השירות”.

איך עבר עליך הקורס?

“היה מאוד מעניין ומאוד חשוב. למרות שבתיכון דווקא אהבתי שיעורי היסטוריה ואזרחות, בקורס למדתי המון דברים חדשים על תולדות המדינה, על ההתיישבות, על העדות השונות. זה מאוד חיזק את הקשר שלי עם הארץ, את תחושת השייכות. היו לנו שיחות מרתקות עם המפקדים ועם המורים. כל דבר הפך לדיון, וכל דיון פתח דברים חדשים. אלה נושאים שאתה לא חושב עליהם יום-יום. גם פגשתי בקורס אנשים מיוחדים, מצאתי הרבה חברים חדשים. היה לי צוות מדהים, ממש כמו משפחה. ביום ראשון לא היינו מתבאסים לחזור לבסיס – צחקנו, כי זה ממש דבר יוצא מן הכלל”.

ואחרי הקורס המשכת בתהליך?

“כן, החלטתי לצאת לסמינרים, למרות שזאת לא הייתה החלטה פשוטה. היו לי סימני שאלה: האם אני באמת רוצה את זה? האם אני מוכנה לזה? אבל בסופו של דבר ממש הרגשתי חיבור לרעיון. היה לי מעניין ללמוד תפילות, וכל מיני טקסים אחרים. התחלתי לשמור שבת במהלך הקורס והרגשתי מעולה. הרי כולנו מקטרים שהפכנו לרובוטים עם הטלפונים שלנו אבל לא יכולים לעשות עם זה כלום. הייתה לי תחושה נורא כיפית שלפחות בשבת אני משתחררת מכל זה. אני מקווה שבמהלך הסמינרים אמצא עוד הרבה נקודות חיבור ליהדות. אני רוצה שתהיה לי משפחה יהודית”.