החגים הסודיים של סבא

מיה מינזבורג, בת 20, מפקדת ומדריכה בעיר הבה”דים. נולדה בארץ, גרה באשדוד. חניכה במסלול הצבאי של קורס נתיב.

רבים מחבריו של סבה של מאיה, פעילים יהודים כמוהו, עלו לישראל עוד בשנות השבעים. הוא הצטרף אליהם רק ב-1993, כשעשה עלייה עם סבתא ואמא של מאיה. הבית החדש שלהם היה בחיפה.

גם את גדלת באותה אווירה?

“לא, אצלי זה היה אחרת. אבא שלי רומני, הוא הגיע לארץ באמצע שנות התשעים כדי לעבוד ולהרוויח קצת כסף. הוא הכיר כאן את אמא שלי, הם התאהבו והתחתנו. שלוש שנים אחרי שנולדתי עברנו מחיפה לאשדוד והתרחקנו עוד יותר מהמשפחה של אמא. בבית שלנו לא היה ביטוי למסורת היהודית וידעתי שאני לא יהודייה על פי ההלכה”.

זה הפריע לך?

“כילדה, לא. קיבלתי את זה כמצב נתון. נסעתי עם אבא שלי לרומניה כמה פעמים, הכרתי את המשפחה שלו – יש לו שבעה אחים, ככה שיש לי הרבה דודים ובני דודים. אבל בגיל ההתבגרות פתאום התחלתי להרגיש קצת מוזר. אחרי חופש פסח למשל, שמעתי את החברות מספרות על הסדר, על קריאת ההגדה, מחליפות חוויות. כל זה התחבר אצלי לסיפורים המשפחתיים על סבא וסבתא, על החגיגות החצי מחתרתיות שלהם בברית המועצות. הרגשתי שאצלי זה יצא קצת שונה, שאני כאלו לא שייכת לעולם היהדות”.

ידעת שאפשר להתגייר?

“בכלל לא חשבתי על זה אז. התחלתי לשקול את העניין רק בצבא, כשקיבלתי זימון לקורס נתיב. לפני הגיוס לא שמעתי עליו כלום. מהזימון לא כל כך הבנתי מה זה, אז נכנסתי לאינטרנט, התחלתי לחפש, קצת התעמקתי בנושא. מצאתי את האתר של נתיב, קראתי שם סיפורים של אנשים שהתגיירו, ראיתי כל מיני סרטונים. זה היה מעניין. כולם סיפרו על הקורס דברים טובים. התחלתי לשאול את החברות שלי בצבא, אולי הן שמעו משהו. כך הכרתי חיילת שעברה את הקורס, וגם היא הייתה מאוד מרוצה. כל זה נתן לי תחושת ביטחון. החלטתי לצאת לקורס בהזדמנות הראשונה שתהיה לי”.

לקח זמן עד שהגיעה ההזדמנות הזאת, בגלל התפקיד של מאיה. “אני מפקדת ומדריכה בעיר הבה”דים”, היא מסבירה. “זה תפקיד מעניין ואחראי. היחידה שלי שייכת לחיל הטכנולוגיה והאחזקה, ואני מלמדת מקצועות שונים בתחום של תמיכת לחימה. למשל, איך לתקן אמצעי ראיית לילה, משקפות, כוונות. אחרי הקורס החיילים יורדים לשטח, אבל יש כאלה ששומרים איתנו על קשר. זה נותן תחושה מאוד נעימה ומיוחדת, כי בקורס אנחנו לא רק מלמדים, אלא גם משתדלים לעזור לחיילים בכל מיני בעיות. לרוב הם מעריכים את היחס הזה, נפתחים כלפינו ומשתפים אותנו בדברים. התפקיד הזה ממש העצים אותי. לא היה לי קל להיפרד ממנו ולמפקדים לא היה קל להחליף אותי. אבל הייתי נחושה לצאת לקורס. זה קרה שנה אחרי תחילת השירות”.

אחרי הדברים הטובים ששמעת, איך זה היה במציאות?

“הייתה אמת בפרסום, כמו שאומרים. בדיעבד אני יכולה להגיד שלעבור את קורס נתיב באמת היה יותר חשוב מלהישאר בתפקיד. אני מאוד שמחה שלמדתי דברים חדשים על המסורת, על תולדות המדינה, על המחשבה היהודית. זה היה חסר לי ואני מרגישה שהשלמתי את מה שפספסתי. גם האווירה בקורס הייתה נהדרת, והמורים והמפקדים מעולים. הם אפשרו לכל אחד להביע את עצמו, להיות אמיתי, הם תמיד היו קשובים ואמפתיים. מנסיוני האישי אני יודעת עד כמה זה לא קל. המפקדים גם הצליחו לגבש את הצוות, להפוך את כולנו לחברים אמיתיים”.

אחרי הקורס המשכת לסמינרים?

“כן, החלטתי להשלים את התהליך. ידעתי שבסמינרים שוררת אווירה שונה מאשר בקורס, אבל זה לא הרתיע אותי. דווקא רציתי להתעמק בזה. כבר לפני חמש שנים התחלתי לצום ביום כיפור, וזאת הייתה תחושה מאוד טובה. אני רוצה להמשיך ללמוד דברים חדשים, את כל מה שקשור לאורח החיים היומיומי, לתפילות ולטקסים. אולי ככה אני סוגרת את המעגל של הסיפור המשפחתי שלי”.