הסוד שהתגלה בלשכת הגיוס

אדם סבג, בן 20, ספורטאי וחייל. נולד בישראל, גדל במזכרת בתיה. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

כשאדם סבג הגיע ללשכת הגיוס בפעם הראשונה, הוא ידע שכמו כל מלש”ב עומדים לתחקר אותו קצת, לשאול שאלות. הכול הלך בסדר, עד שנחתה עליו השאלה: איך אתה מגדיר את עצמך? “מה זאת אומרת?”, ענה מופתע. “אני יהודי. נולדתי בארץ, גדלתי כאן, ממש כמו כולם”. “זה לא בדיוק מה שרשום אצלנו”, אמר לו המראיין. “אם אתה רוצה להתגייר, כדאי לך לעבור קורס נתיב”.

אדם חזר הביתה מבולבל. כשביקש מאמא שלו להסביר מה קורה בדיוק, נחשף לסיפור משפחתי סבוך. “סבתא שלי מצד אמא הייתה יהודייה”, הוא אומר, “אבל היא התחתנה במרוקו עם גבר לא יהודי”.

אמא של אדם נולדה במרוקו וגדלה בצרפת, ואבא שלו ישראלי. הם נפגשו בחו”ל, התאהבו ובאו ביחד לארץ, “וככה אמא חידשה בעצם את הקשר עם היהדות”. עם זאת, כפי שהתברר לו, היא לא נחשבת ליהודייה.

אדם נולד וגדל במזכרת בתיה. “כשהייתי בן שנתיים ההורים התגרשו, אבא עזב את המושבה, ואני גדלתי בבית של אמא. היא הייתה גננת. וכמו בגן, חגגנו בבית את כל החגים, בלי יוצא מן הכלל. אמא גידלה אותי ברוח יהודית, ציונית. היא תמיד אמרה כמה חשוב לעשות משהו משמעותי למען המדינה. אלה הערכים שחונכתי עליהם. השאלה אם אני יהודי אף פעם לא התעוררה אצלי או מסביבי”.

היה לך קשה לעכל את הידיעה שאתה לא נחשב ליהודי?

“די קשה. לא כל כך ידעתי איך לחיות עם זה. הודעתי ללשכת הגיוס שאני מעוניין לעבור קורס נתיב, אבל עדיין הייתי בהדחקה. עד המקרה שהפך את הכול”.

מה זה היה?

“מגיל 14 התאמנתי באגרוף תאילנדי ובקרטה. ממש התחברתי לזה – במידה רבה בזכות המאמן שלי, גבע. הוא חרדי, איש מדהים. כולנו הערכנו אותו מאוד, ואני התחברתי אליו באופן מיוחד. הרגשתי שגם הוא מעריך אותי. יום אחד אחרי האימון גבע שאל אותנו: חבר’ה, עוד מעט אתם מתגייסים, איפה תשרתו? אחד אמר: בצנחנים, השני – בשייטת, השלישי – בשלדג. ואני אמרתי: לי יש קורס נתיב. מישהו שאל: ‘מה זה, למה אתה צריך להתגייר?’ ואני אמרתי: ‘מה פתאום, זה לא גיור, זה משהו אחר’.

החבר’ה לא חפרו וגם גבע לא שאל כלום, אבל הרגשתי שקשה לי להמשיך ככה בהדחקה. אחרי חודש בערך הייתה לי שיחה עם גבע. לעתים קרובות דיברנו סתם על החיים, ובאותה שיחה דיברנו על מה זה להיות יהודי. פתאום הרגשתי חנק בגרון ופרצתי בבכי. אמרתי לגבע: ‘תשמע, אני חייב לספר לך, אמא שלי לא יהודייה. אני לא נחשב ליהודי”.

איך הוא הגיב?

“הוא אמר: ‘למה אתה בוכה? למה אתה מתבייש? מה, גנבת משהו? אין לך מה להתבייש’. זה מיד הרגיע אותי. אז סיפרתי לו שאני באמת רוצה להתגייר. גבע בירך אותי על ההחלטה ואמר שגם דוד המלך היה צאצא של גיורת, אבל הוא גם הסביר לי שגיור זה לא צחוק. הוא עזר לי הרבה מעבר לשיחה הזאת. גם אחרי הגיוס ותוך כדי הקורס הרגשתי את הכתף התומכת שלו”.

אדם התגייס, ואחרי הטירונות התחיל את קורס נתיב. “הרגשתי שם טוב מאוד”, הוא אומר.
כל הלימודים וכל השיחות הבהירו לי למה אני חי כאן ולא בחו”ל, כמו המשפחה של אמא שלי. הקורס מאוד חידד את הקשר שלי לארץ. זה היה מאוד זהותי”.

איך היה בסמינרים?

“שונה מאוד, אבל לא היה לי קשה. אהבתי מאוד את התהליך. התחברתי לרבנים ולמורים, דיברנו הרבה, הם אפילו התייעצו איתי מדי פעם. מבחינתי הסמינרים היו האירוע המרכזי כי גיליתי המון דברים חדשים. למשל, מה זה תפילה. הבנתי למה אני מתכוון כשאני מתפלל, למה אני מתכוון כשאני נוטל ידיים. לפעמים אני חושב שאפילו אם הייתי נולד דתי, קרוב לוודאי שלא הייתי מודע לדברים האלה. אפשר להגיד שזה מילא את החיים שלי במשמעות”.

איך אמא שלך קיבלה את השינוי?

“בהבנה מלאה. בהתחלה חששתי שהיא תכעס קצת, כי כל השבוע אני בצבא ופתאום גם בשבתות אני לא מבלה הרבה זמן בבית. כשבפעם הראשונה אחרי תחילת הסמינרים יצאתי מהבית בערב שבת, היא שאלה אותי: ‘לאן?’ אמרתי: ‘לבית הכנסת’. חשבתי לרגע: איך היא תגיב? היא הסתכלה עלי ואמרה: ‘הכיפה מתאימה לך מאוד’. התחבקנו. זאת הייתה תחושה מדהימה”.

בין השירות הצבאי לתהליך הגיור, אדם ממשיך להשקיע בתחומי הספורט שלו. “יש לי כפפות ושק אגרוף בבסיס”, הא אומר, “ואני מנצל כל הזדמנות כדי להתאמן. אם אני יוצא ביום חמישי, אני נוסע לאלפי מנשה כדי להתאמן עם גבע, ואחר כך אנחנו מדברים, על הכול במובן. גבע מתכוון להגיע לבית הדין שלי. זה ממש מחמם את הלב”.