נער המקהלה שנכנס לבית הכנסת והתאהב

שמעון פולק, בן 21, זמר, ממציא וחייל. נולד ברוסיה, עלה לארץ ב-2016, גר בחיפה. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

זה היה עוד סדר פסח שגרתי בבית הכנסת של יקטרינבורג – והאירוע ששינה את חייו של שמעון פולק, הוא היה אז בן 14, נער שלא ממש התעניין ביהדות, והגיע למקום עם אבא שלו, בן לאב יהודי.

”שררה שם אווירה נהדרת”, הוא משחזר. “נחשפתי לתרבות חדשה וממש נמשכתי אליה. התעוררו אצלי הרבה שאלות והתחלתי לחפש תשובות עליהן”.

איפה חיפשת?

“לקחתי מהספרייה ספרים על יהדות ועל מדינת ישראל. קראתי כמה רומנים של עמוס עוז וסופרים ישראלים אחרים. הכרתי את אנשי הקהילה היהודית בעיר ובניתי עם אבא שלי את אילן היוחסין שלנו מהצד היהודי.

כך התברר לנו שאנחנו צאצאים של הרב יעקב יהושע פלק, שחי במאה ה-18 וחיבר את הספר המפורסם ‘פני יהושע’. חוץ מזה, נרשמתי לקורס לעברית, התחלתי ללמוד את השפה. השתדלתי להספיק כמה שיותר וזה לא היה פשוט. לא היה לי הרבה זמן פנוי”.

מה העסיק אותך חוץ מהלימודים בבית הספר?

“קודם כל, לא למדתי בתיכון רגיל אלא במכללת בנים לשירת מקהלה. השיעורים שלנו התחילו בשמונה בבוקר ונגמרו בשש בערב, ולעתים קרובות היו לנו גם קונצרטים ומופעים מאוחר יותר. חוץ מזה, מגיל 11 התאמנתי בחוג קרב מגע, והיה לי עוד תחביב – אני ואבא שלי המצאנו משחקי ספורט שמיועדים גם לאנשים מוגבלים וגם לאנשים בריאים. באחד מהם, למשל, אפשר לשחק גם כשיושבים בכיסא גלגלים. באחד אחר יכולים להשתתף לקויי ראייה. רשמתי כבר שני פטנטים על שמי”.

מאיפה בא הרעיון?

“אולי מתוך הזדהות אישית עם אנשים מוגבלים. יש לי מום מולד – שיתוק על שם ארב. זו פגיעה בשורשי העצבים של הצוואר. צד ימין של הגוף שלי היה משותק כשנולדתי, אבל ההורים שלי לא ויתרו. הם עשו הכול כדי להוציא אותי מזה. לקחו אותי למסז’ים, לדיקור, לטיפולים אחרים. הרופאים לא ממש האמינו שאפשר לשנות את המצב, אבל כשהייתי בערך בן שנה, אמא שלי הרדימה אותי ופתאום ראתה שאני מרים את היד הימנית. עד גיל עשר השתקמתי כמעט לגמרי. חשוב לי לציין שרק כמעט, כי אני עדיין ממשיך בכל מיני טיפולים כדי להרגיש כמה שיותר טוב”.

מתי החלטת לעשות עלייה?

“ב-2015 ביקרתי בישראל בפעם ראשונה במסגרת תוכנית שהמטרה שלי להכיר לבני נוער יהודים מכל מיני ארצות, בעיקר תלמידים מצטיינים, את מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ. נדהמתי מכמות חברות ההיי-טק בארץ, מהחקלאות הפורחת במדבר. הרגשתי שאנשים כאן רוצים לעזור אחד לשני. כבר ידעתי עברית ברמה בסיסית ויכולתי לתקשר קצת. מאוד אהבתי את הישראלים. ואז הבנתי שאני רוצה לחיות פה, שאני רוצה לעלות”.

איך ההורים קיבלו את החלטתך?

כמו תמיד, הם תמכו בי. ברור שהמחשבה על פרידה הייתה קשה להם, הם באמת רצו שאהיה עצמאי, לכן לגמרי קיבלו את ההחלטה שלי. מה גם שלא עזבתי את הבית מיד. בביקור ההוא בישראל הייתה לנו פגישה עם המנהל של תנועת הצופים, והוא הציע לי להקים שבט של הצופים ביקטרינבורג ולהיות מדריך. בין השאר הייתי צריך לספר לילדים על המסורת היהודית, על מדינת ישראל, והתלבטתי מאוד – הרי רק שנתיים לפני זה התחלתי להתעניין בנושא. אבל בסופו של דבר קיבלתי את ההצעה, החלטתי שאלמד אחרים וגם אמשיך ללמוד בעצמי. אז במשך שנה הייתי מדריך של הצופים בעיר שלי, ובקיץ 2016 כבר עשיתי עלייה”.

איך עבר עליך תהליך הקליטה?

“הגעתי במסגרת תוכנית סלע של הסוכנות היהודית, והבית הראשון שלי היה בכרמיאל. אחרי תשעה חודשים, כשהתוכנית הסתיימה, עברתי לאילת ועבדתי שם במלון, ומשם עברתי לרעננה במסגרת גרעין צבר – מעין מכינה צבאית לחיילים בודדים. בדצמבר 2017 התגייסתי. עברתי טירונות במחו”ה אלון וקיבלתי תפקיד בשלישות בבסיס צאלים”.

אתה אוהב את התפקיד?

“כן , אני מרגיש שאני עוזר להרבה אנשים, שאני פותר את הבעיות שלהם. זה גם מעניין וגם חשוב. הרי שלישות זו בירוקרטיה, אף אחד לא אוהב את זה, ואני משתדל לעשות הכול כדי שהמפגש עם השלישות יהיה נעים לאנשים”.

מתי יצאת לקורס נתיב?

“אחרי שנת שירות, בדצמבר 2018. רציתי להתגייר עוד ברוסיה והלכתי לרב ביקטרינבורג, אבל התברר שאי אפשר לכנס בעיר שלנו בית דין רבני כי הקהילה היהודית קטנה מדי. התעניינתי בגיור מיד אחרי העלייה וחברים הסבירו לי שעדיף שאעבור את התהליך בצבא”.

הקורס ענה על ציפיות שלך?
“בהחלט. זאת הייתה שקיעה הדרגתית בתוך היהדות. אהבתי מאוד את הלימודים, את המורים ואת החברים. אף פעם לא חוויתי תחושה כזאת של ביחד – היינו כל כך מלוכדים. בסמינרים היה אפילו יותר מעניין. גיליתי שם דברים שלא ידעתי קודם. כולם – המפקדים, המחנכים, המשפחה המלווה – לימדו איתי איך לנהל אורח חיים יהודי. זה היה מדהים”.

מה הכי אהבת?

“שבת. זה כמו הר שאתה מטפס עליו כדי להתחדש. זה היום שאנחנו יכולים להביט אחד לשני בעיניים. אני כל כך נהנה להתנתק מהטלפון, מהמחשב, מהטלוויזיה, לנוח מכל זה. כל שבת נהדרת בדרכה”.

יש לך כבר תוכניות לאחרי השחרור?

“יש לי עוד שנה בצבא, אבל אני באמת כבר חושב על היום שאחרי. אני רוצה ללמד ילדים את יסודות המוזיקה ובמקביל להקים עסק לפיתוח משחקי ספורט. אחר כך אולי אלך ללמוד, עוד לא החלטתי מה”.