מה עשה גלעד שליט בשביל ילד אוקראיני בן 12?

ארסן מרגריאן, בן 22. נולד באוקראינה, עלה ב-2012, גר בראשון לציון. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

בסוף העשור הקודם, החדשות על גלעד שליט והמאבק הציבורי לשחרורו הגיעו גם לזפורוז’יה, עיר הולדתו של ארסן מרגריאן באוקראינה. ארסן, שהיה אז בן 12, נדהם. “כבר אז ידעתי שבמלחמת העולם השנייה ברית המועצות ויתרה על חיילים שנפלו בשבי והכריזה עליהם כבוגדים”, הוא מספר. “גם כשהבן של סטלין נשבה על ידי הגרמנים, ההנהגה הסובייטית סירבה לנהל משא ומתן כדי לשחרר אותו. פתאום ראיתי איך מדינה שלמה מתגייסת למען שחרור מהשבי של חייל אחד. זה נורא הרשים אותי. אפילו כתבתי שיר על גלעד שליט. סתם, בשביל עצמי. כמעט כל בני הנוער כותבים שירים”.

ידעת אז עוד משהו על ישראל?

“ידעתי באופן כללי. הייתי מאוד קשור לקהילה היהודית בעיר. אמא שלי שלחה אותי בגיל שלוש לגן של חב”ד. לימדו אותנו שם עברית ותפילות וסיפרו לנו על החגים ועל מדינת ישראל. בגיל שש התקבלתי לבית ספר יהודי ולמדתי בו יהדות ותולדות עם ישראל. יותר מאוחר, בחופש הגדול, הייתי נוסע למחנה קיץ של הסוכנות ושם פגשתי הרבה ישראלים, יוצאי צבא שסיפרו לנו על הארץ. אז כבר ידעתי די הרבה”.

בבית שמרו על המסורת?

“במידה מסוימת. בפסח תמיד היו לנו מצות, בחנוכה הדלקנו נרות. סבא רבא שלי, שהיה חייל במלחמת העולם השנייה ונלחם נגד הנאצים, שמר מסורת יותר מכולם. הוא סיפר לי הרבה דברים, אבל הוא נפטר כשהייתי בן שמונה. לאמא שלי – הנכדה שלו – היה רגש מיוחד כלפי היהדות, ואבא שלי אמנם ארמני וקשור מאוד לתרבות שלו, אבל הוא מכבד כל מה שקשור ליהדות”.

מתי עלית?

“כשהייתי בן 15, אחרי שהתקבלתי לתוכנית נעל”ה. התרגשתי מאוד ועוד בבית למדתי עם מפה את הדרך מנתב”ג לפנימיית ימין אורד ליד הכרמל. כשהכול התממש לא היו לי מילים. נורא שמחתי. אבל כשהשיגרה התחילה, זה לא היה פשוט”.

מה היה לך הכי קשה?

“התגעגעתי להורים כמובן, והתברר שהעברית שלי לא מספיק טובה – היה לי מבטא וצחקו עלי. היה גם לא פשוט להתרגל לחוקים של הפנימייה. זה מוסד דתי. אבל לאט-לאט התרגלתי, וכשנסעתי לבקר את ההורים בחופש הגדול, כבר שמרתי כשרות ושבת והלכתי לבית כנסת בזפורוז’יה. הרגשתי שאני ממש קשור ליהדות”.

באותה תקופה גם התחלת לחשוב על הגיור?

“כן, אבל גם הדרך לגיור לא היתה פשוטה. חזרתי לפנימייה, ללימודים, ואז קרו כל מיני דברים, בחיים הפרטיים שלי ובכלל, שערערו אותי. אחד מהם היה החטיפה של שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון. התפללתי עם כולם למען השחרור שלהם והאמנתי שתפילה היא כוח, אבל הם לא יצאו בחיים. אז לתקופה מסוימת התרחקתי מהיהדות. שקעתי בלימודים, עשיתי בגרות מלאה ובסוף התיכון יצאתי למכינה צבאית בירושלים. ירושלים והאווירה המיוחדת שלה החזירו אותי ליהדות. טיילתי הרבה בסמטאות, בעיר העתיקה, וזה מאוד חיזק אותי. חלק מהמורים במכינה לימדו גם בקורס נתיב והם סיפרו לי על תהליך הגיור בצבא. אז החלטתי סופית להתגייר”.

יצאת לקורס מיד אחרי הגיוס?

“לא, זה לקח הרבה זמן. התגייסתי בנובמבר 2016, עברתי טירונות וקיבלתי תפקיד של נהג מבצעי ביחידה בגבול צפון. בגלל שלא היו מספיק אנשים ביחידה, לא אישרו לי לצאת לקורס ונאלצתי לחכות יותר משנה. אבל היה שווה לחכות. זאת הייתה חוויה מרתקת ומשמעותית מאוד. אפשר להגיד שהקורס שינה את הגישה שלי לעולם”.

איך זה קרה?

“קודם כל, למדתי המון דברים חדשים – על הציונות, על המדינה, על מורשת קרב – וגם התחברתי להרבה אנשים שלא הייתי פוגש אותם אלמלא הקורס. מעבר לזה, הגעתי לקורס עם המון שאלות על החיים, על המוות, על מטרת קיומנו. ביחידה שלי הרגשתי לפעמים כמו סתם בורג, חייל על לוח שחמט. רציתי להבין מי אני, מה אני, למה אני נמצא פה, ובקורס הצלחתי לקבל תשובות מספקות לשאלות המהותיות האלה. המורים שלנו היו מעולים. הם נתנו לי כלים מאוד חשובים. למדתי מה זה אחריות, למדתי לקבל החלטות, איך להתמודד עם חופש הבחירה. לא היה לי ספק שאני ממשיך לסמינרים”.

ואיך היה לך שם?

“טוב מאוד. בסמינרים שוררת אווירה אחרת. לומדים את היהדות ברצינות, וזה לא מתאים לכולם. אבל אני למדתי הרבה ונהניתי מהתהליך. לא שהכול הלך חלק. שוב היו לי הרבה שאלות והתווכחתי לא מעט, כי ככה ניסיתי להגיע לאמת. המורים והרבנים שם עזרו לי מאוד. עכשיו יש לי תחושה שאני ממש מבין את היהדות, לא רק את מה שנראה כלפי חוץ אלא את עצם העניין. זה שונה ממה שלמדתי בבית הספר באוקראינה ואפילו בפנימייה בארץ. עכשיו אני מרגיש לגמרי מחובר”.

איך ההורים מקבלים את התהליך שאתה עובר?
“הם סומכים עלי. גם אחותי, שקטנה ממני בשנה, עלתה לארץ, עברה קורס נתיב בצבא והתגיירה. זה נותן לי המון תמיכה”.