“אני אומר לתלמידים שקודם כל אנחנו ביחד, והדבר המהותי ביותר זה הרצון”

אביהו עצר, בן 35. גר בחיפה. מורה במסלול הצבאי ובכיתות הכנה לגיור של נתיב

“אנחנו משתדלים לעשות טוב”, מתמצת אביהו עצר את תפיסת עולמו. “אנחנו. לא אני”, הוא מדגיש. “אני חלק ממארג של אנשים בעולם. כל יום אני מתלבט אם מה שאני עושה נכון או לא. אני חי בסוג של פרדוקס. יכול להיות שכשאגיע לעולם האמת יגידו לי: התבלבלת. ואז אני אומר: רציתי לעשות טוב.

“חיים מוחלטים הם חיים מאוד קלים. אני מאמין שהאמת שלי נכונה, אבל כל הזמן בודק, מסתכל, בודק שוב, אחרי כל חלק במסע. כך אני משתדל לחנך את ילדי. מה שחשוב זה לא מה אתה עושה, אלא מאיפה אתה עושה. הילד שלי רצה להכין לי קפה עם עוגה, ושם לי בכוס, בטעות, כפית גדושה של מלח לימון. אמרתי: ‘תודה חמודי, זה היה מגעיל לתפארת. אבל תודה’. הכוונה היא מהותית פה”.

אביהו גדל ביישוב הדתי מבוא חורון. אחרי שירות צבאי של חמש שנים, כקצין בחיל האוויר, יצא לאזרחות – והתבלבל. “בצבא ידעתי בדיוק מה אני עושה”, הוא מסביר, “תמיד חצי שנה קדימה. פתאום אחרי השחרור אני מוצא את עצמי ישן בשעות הבוקר. אמא שלי דופקת על דלת החדר שלי, אומרת: ‘בוקר טוב’. אני אומר לה: ‘אמא, די, חמש שנים הייתי מסודר. תני לי לישון’. הייתי אאוט לגמרי, והיא לא ויתרה לי. אמרה שהעיקר שאהיה בעשייה מתמדת. היא צדקה. עכשיו אני שמח שהיא לא ויתרה. לא היה מקום למרמור ולדכדוך. מנוחה היא לא דבר בריא, כי אתה שוקע ברחמים עצמיים”.

מאותה נקודה מתחיל מסלול של עשייה מתמדת. חבר שנסע לשליחות באוקראינה סיפר לאביהו שמחפשים שם עובדים נוספים. שבוע וחצי לאחר מכן ארז מזוודה וטס לשם. במשך חצי שנה, ברוסית רצוצה שרכש, הדריך בני נוער יהודים ולימד עברית ויהדות. כששב לארץ התקבל ללימודי קופירייטינג בתל אביב ובמקביל עבד עם נוער בסיכון במסגרת פרויקט “מניפה” בירושלים. בתום הלימודים השתלב כקופירייטר במשרד פרסום. “עפתי על עצמי ברמות קשות”, הוא מתוודה, “אבל למעשה העבודה בפרסום גרמה לי לאי נוחות”.

סתירה.

“נכון. זה עשה לי מאוד טוב – אני רואה ברחוב שמודעה שחשבתי עליה הפכה לפוסטר – אבל עם הזמן הבנתי שזה זיוף. ביאס אותי שהתחלתי להאמין בפוזה, שהאיזון מעט הופר. כאן החלטתי להיכנס לעולם האמיתי”.

באותו זמן אחיו הבכור נפצע בתאונת אופנוע, ואביהו נקרא לדגל והחליף אותו בעבודתו כקבלן. הוא החל ללמוד בקורסי ערב כלכלה, ובשנה השנייה ללימודיו נכשל במיונים לתפקיד בנקאי טלפונים. “הייתי המום”, הוא מספר. “נעלבתי. איך הם מעזים לא לקבל אותי לעבודה שתפורה עלי?”. במקום זה מצא עבודה כמנהל קייטנה. “התמודדתי על התפקיד והבנתי שעד עכשיו ברחתי, לפרסום, לבנייה, ושסיפור החינוך יותר נוגע בי. ואז המשכתי בליווי מתנדבי שנת שירות של החברה למתנ”סים, בניהול שלוחת הנוער של ליאו בק בחיפה. זו הייתה חוויה בריאה לנפש”.

באיזה אופן?

“גדלתי בחממה לכל דבר. מבוא חורון הוא יישוב תורני של יוצאי ישיבת מרכז הרב – דרך מאוד ברורה, מגוננת וצפויה. שם לא שואלים שאלות. אתה כל הזמן חי בסימן קריאה. היה ברור שאני יודע מי אני: ציוני, דתי, עם מחשבות ותפיסה אמונית מאוד מסוימות. בליאו בק שאלו אותי שאלות. ‘מי אתה?’, זו הרי שאלה שעולה בכל מפגש עם האחר. אתה צריך להגדיר את עצמך. אני אומר במה אני מאמין, ופתאום צץ סימן שאלה. פתאום הזהות שלי מתחילה להתברר”.

ומה גילית במסע החיפוש הזה?

“התחלתי להגדיר לעצמי באיזו דרך אני חי. מהי התפיסה שלי כיהודי, כישראלי, כעברי. מה המשימה שלי – והאם יש לי משימה. מהי היהדות עבורי ומה תפקידה בחיי. חידדתי לעצמי את התפיסה האמונית שתפקידה של היהדות אוניברסלי, כלומר שכשאלוהים בורא משהו, לכל דבר יש משמעות. גם לחוכמות יש משמעות, גם לעמים יש משמעות וגם לעם ישראל יש משמעות. אין דבר שהוא סתם, אחרת חבל על שמונה וחצי מיליארד חומר גלם של אדם שאינו יהודי. התחלתי להכיר את עצמי, להבין מי אני באמת”.

מחלתו של אביו הביאה אותו להבנות נוספות, והוא החל בלימודי הוראה. אז גם שמע על הפעילות של נתיב. הוא התחיל כמורה למחשבת ישראל במסלול הצבאי של הארגון, “ואז הצטרפה הוראה בכיתות של האגף האזרחי”, הוא אומר. “התחום הזה הוא פשוט קסום. אני בא אליו מתחושה נעימה ומספקת”.

כשאתה עומד מול תלמידים, מה הדבר הראשון שאתה רוצה לומר להם?

“שקודם כל אנחנו ביחד. המשימה משותפת, והדבר המהותי ביותר זה הרצון. ההצלחה היא לא רק בעצם הגיור. היה לי, למשל, תלמיד שאמר לעצמו: ‘אני לא מוצלח. לא מסוגל לסיים שום תהליך. בשום מקום לא החזקתי מעמד’. כל מה שרציתי זה שיתפוס את עצמו כאדם מוצלח, שיסיים שנה אחת ברציפות במסלול. וכך היה. בפעם הראשונה הוא ניגש לבית הדין, ונכשל. בפעם השנייה הוא עבר. כל כך שמחתי. המילים החשובות שלו ביותר היו:’ אביהו, לא האמנתי שאצליח לסיים משימה. הנה, הצלחתי'”.