“ידעתי שהיהדות היא המקום הכי נכון בשבילי”

כאשר טליה יוכבד גרינפלד (32) מתבקשת להיזכר בשנות ילדותה היא אינה מהססת. “אני מגיעה מאזור מאוד נידח בסיביר. לא היה שם בית כנסת או אפשרות לשמור על כשרות, אבל גם אף אחד לא התעסק בזה. אני ידעתי שאבא שלי הוא יהודי, אבל לא מעבר לזה”, היא משחזרת.
“החיבור שלי ליהדות היה רק בגיל 11 והגיע הודות לסבתא שלי, שהייתה לוקחת אותי למסגרת חינוכית שנקראה Sunday School. מי שהפעילו את המסגרת החינוכית הזו היו זוג חילונים ששכרו חדר באחד מבתי הספר באזור ולימדו אותנו כל מיני דברים שקשורים לישראל וליהדות. למדנו מעט עברית, היינו רוקדים לצלילי שירים בעברית, למדנו על הציונות בשיעורי היסטוריה וגם מעט לימודי תורה. אהבתי את המסגרת הזו, ובכל שבוע סבתא שלי הייתה לוקחת אותי לשם כדי ללמוד. בכל ימות השבוע למדתי בבית ספר רוסי רגיל ובשבתות העשרתי את הידע שלי בנושא היהדות”.
אלא שהלימודים, היא מספרת, הותירו את המשתתפים פעמים רבות מבולבלים. “למשל, כאשר הבנו שלפי היהדות אסור לאכול חזיר או שאסור לערבב בין בשר לחלב ועוד כל מיני חוקים”.

עם סיום לימודיה בתיכון הוזמנה להדריך באותו Sunday School, שבינתיים נדד למבנה גדול יותר שכלל גם מטבח. “החלטתי ללמד את הילדים הלכות שקשורות לכשרות. כדי לעשות את זה קיבלתי ספרים ברוסית, למדתי בעצמי ואז לימדתי את כל היתר, אומרת גרינפלד. “בדרך הזו הפכנו את המטבח לכשר, הייתי עושה שיעורים שקשורים למטבח היהודי ואז היינו מכינים לטקעס, סופגניות, מרקים ועוד כל מיני. הלמידה בעצם נעשתה דרך העשייה וזה היה כיף לכל הצדדים. מאוחר יותר החלטנו להקים גם מעין מועדון עבור בני הנוער היהודים. היינו עושים שם קידוש, מברכים ועוד כל מיני טקסים יהודיים. מי שבירכו היו רק בני נוער שהם יהודים על פי ההלכה. כל היתר רק צפו”.

הזיקה ליהדות הלכה והתחזקה. “את כל הדברים האלו למדתי מהספרים והעברתי הלאה. באותם ימים השימוש באינטרנט לא היה נפוץ, אז מקורות המידע היו מוגבלים, ובכל זאת הצלחנו לייצר משהו מאוד יפה”, היא נזכרת. אבל ההורים שלה היו מודאגים. “היו בבית מריבות על בסיס יום יומי. פעם אחת אפילו אבא שלי הוציא אותי מהבית כי הוא לא היה מוכן לקבל את הדרך שלי. היום, כשאני אמא לשלושה ילדים בעצמי, אני מבינה את החשש שהם הרגישו. אז לא הבנתי אותם. הקשר עם המשפחה הוא בעיקר טלפוני. אמא שלי הייתה כאן שנה אחרי שעליתי, ראתה שיש כאן הרבה נשים דתיות ונרגעה כשהבינה שלא מדובר באיזו כת. כשהבן הבכור שלי היה בן שנה טסנו כל המשפחה לבקר בסיביר, אבל אין לנו שום ספק שהלב שלנו והעתיד שלנו נמצאים כאן בארץ ישראל”.
אל ציר הרצף, שכלל עניין גדול ביהדות ועשייה יום יומית, הצטרפה נקודת תפנית דרמטית. “הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה ויצאתי במסגרת משלחת של תגלית לביקור בישראל. בביקור הזה הבנתי מעל לכל ספק שכאן אני רוצה לגור ושהיהדות זו הדרך שלי. כשחזרתי לרוסיה פניתי למישהי שמארגנת תוכניות עלייה וביקשתי ממנה לעלות לארץ במסגרת התוכנית לנשים דתיות. תוך שלושה חודשים הייתי על המטוס בדרך לישראל. את כל המשפחה השארתי מאחור והגעתי לירושלים לבד לגמרי, אבל עם לב מלא בשמחה.

“אחד הרבנים של נתיב העביר שיעורי גיור באולפן שבו הייתי. מי שרצה עבר לאחר מכן גיור, ומי שלא, השיעורים היו עבורו בגדר ידע נוסף על ישראל והדת. נתיב גם מצאו לי משפחה מלווה בירושלים שאני בקשר איתה עד היום. הגעתי אליהם עם ידע בסיסי בעברית והם אימצו אותי בחום ולימדו אותי הרבה ממה שאני יודעת. עברתי את המעמד של בית הדין בהצלחה והפכתי ליהודייה כדת וכדין. משם הדרך לשידוך ולחתונה הייתה מהירה מאוד. היום אני גרה עם בעלי ושלושת ילדינו במעלות. אנחנו אוהבים מאוד את ישראל ולא רוצים לעזוב אותה, אפילו לא לחופשה מפנקת בחו”ל”.

את שומרת על קשר עם נתיב?
“החיבור עם נתיב נשאר, כיוון שלאחרונה התקבלתי להיות מורה בארגון והיום אני מלווה שתי קבוצות בקורסי הגיור ומקווה שהן יעברו את התהליך בהצלחה”.