“בתור לוחם בגבעתי, בקורס נתיב הבנתי הרבה יותר למה אני נמצא כאן ומה אני עושה”

איליה דיכנו, בן 23, תלמיד בקורס הכנה לפסיכומטרי. נולד באוקראינה. עלה לארץ ב-2000. גר בירושלים. בוגר המסלול הצבאי של נתיב

“תמיד ידעתי שאני לא נחשב יהודי”, אומר איליה דיכנו. “מצד אחד, בגיל בהתבגרות רציתי להיות כמו כולם. באותה תקופה העסיקו אותי המון דברים, וביניהם גם העניין הזה. מצד שני, הייתי ממש שלם עם עצמי, עם מה שאני. הרגשתי יהודי, שזה בדם שלי. אבא שלי היה אומר: ‘אתה מספיק יהודי בשביל שישנאו אותך על זה’. לכן לא הרגשתי צורך שיכירו בי כיהודי באופן רשמי”.

שמרתם מסורת בבית באיזשהו אופן?

“לא. גם לסבא וסבתא היהודים שלי לא היה שום קשר למסורת. עובדה: כשאבא התחתן עם אמא שלי, שהיא רוסייה, זה לא עשה עליהם שום רושם. אבא שלי גם בחר לשנות את שם המשפחה מאנדלמן לדיכנו – שם המשפחה של אמא שלו, כי זה נשמע פחות יהודי. ולמרות זאת, כולם החליטו לעלות לארץ”.

איליה נולד באודסה. כשהיה בן שנתיים היגרה משפחתו לאוסטרליה. הוא גר בסידני עד גיל שבע, ואז נארזו שוב החפצים, והוריו, אחותו והוא עשו עלייה. מנתב”ג נסעו ישירות לקריית גת, שם חיכה להם קרוב משפחה שהגיע לישראל בשנות השבעים. אחותו של איליה התגיירה עוד באוסטרליה. “היא היתה אז בת 15. ככה ידעתי שקיימת אופציה של גיור”.

והחלטת להתגייר בצבא?

“כן, אבל לא מיד. יצאתי לקורס נתיב אחרי שנתיים של שירות אינטנסיבי מאוד”.

איפה שירתת?

“בחטיבת גבעתי. הייתי צלף. עשיתי המון פעילות מבצעית. השתתפתי ב’צוק איתן’. בצבא רק התחזקה לי התחושה שהיתה לי תמיד – אני יהודי. גדלתי פה, סיכנתי את החיים בשביל המדינה, אני לא שונה מאף אחד אחר. אבל בכל זאת החלטתי לצאת לקורס נתיב, כדי לסגור את המעגל סופית. זה הפך לאירוע משמעותי מאוד”.

אתה יכול לתאר את איך זה קרה?

“כשאתה נמצא בקו או במסלול, אין לך הרבה זמן לחשוב. הרבה דברים אתה עושה באופן אוטומטי. בקורס, מחוץ לשגרה הצבאית,  היה לי זמן לחשוב, לשקוע אל תוך עצמי. נפגשתי עם למידה מסוג אחר. למדתי הרבה דברים חדשים על המדינה, על ההיסטוריה והתרבות שלה. בתור לוחם הבנתי הרבה יותר למה אני נמצא כאן ומה אני עושה. אני חושב שקורס נתיב רלוונטי לכל אזרחי המדינה, במיוחד לחיילים. היה טוב אם כולם היו עוברים אותו”.

אז זה עבר עליך יחסית בקלות?

“עד תחילת הסמינרים. אז התחילה תקופה קשה מאוד. הגעתי לשם עם אנטגוניזם מסוים לדת, וכשיש לי עמדה, קשה מאוד להזיז אותי ממנה. אני מאוד דעתן. התווכחתי הרבה. אפשר להגיד שלפעמים נכנסתי עם הראש בקיר”.

איך יצאת מזה?

“היתה לי מפקדת בסמינרים שראתה שאני במצוקה ורצתה לעזור לי. מאוד התחברנו. באחת השיחות בינינו היא ביקשה שאנסה להקשיב בלי אנטגוניזם. הסכמתי. נתתי לזה מקום אצלי – הייתי בצד של המקבל. אבל לא רק הקשבתי למה שאמרו בסמינרים, אלא גם יצרתי לעצמי תוכנית לימודים מקבילה. קראתי הרבה ספרים מכל מיני סוגים. למשל דברים שכתבו הרב מיכאל אברהם והרב ישראל הס, יחד עם ספרי מדע פופולרי של ריצ’רד דוקינס והרומן ‘עולם חדש מופלא’ של אלדוס האקסלי. זאת הייתה עבודה פנימית אינטנסיבית מאוד. בסופו של דבר השלמתי את הפאזל. לפני תחילת סמינר ב’ החלטתי לנסות לנהל אורח חיים דתי”.

והצלחת?

“כן. התחלתי לשמור כשרות, שבת. זה היה לא קל, במיוחד עם החברים שלי, אבל מצאתי מענה לצרכים הרוחניים שלי ואהבתי את זה. לא משנה לי איך מגדירים אותי – דתי, מסורתי, חילוני – אני נאמן לעצמי. בסוף הסמינרים עברתי בית דין ומאז אני ממשיך ללכת בדרכי”.

כלומר?

“גיור זה לא סוף התהליך. לא השתניתי בעקבות הגיור, נשארתי אותו בן אדם. אבל התפתחתי ואני ממשיך להתפתח כל הזמן”.

אחרי שהשתחרר עבד איליה כמדריך במכינה הקדם צבאית “דרך ארץ” בניצנה. “מגיעים למכינה בני נוער מכל הארץ, מכל העדות, מכל המעמדות. כל החברה הישראלית בקטנה. בשביל רוב החבר’ה זה המפגש הראשון עם אנשים מסוג אחר – מה שקורה בדרך כלל אחרי שמתגייסים. החניכים חווים גם את זה וגם מסתגלים לחיים מחוץ לבית, ככה שהמכינה מקלה עליהם את המעבר בין הבית לצבא”.

מה שלמדת בנתיב בא לידי ביטוי בעבודה שלך כמדריך?

“ברור. התכנים שהעברתי במכינה קשורים להיסטוריה של המדינה ולמחשבת ישראל. זה חינוך בלתי פורמלי, אין שם מבחנים וציונים. כל אחד לומד מה שבאמת מעניין אותו”.

לא מזמן עבר איליה לירושלים. “עזבתי את הדרום אחרי סיום המחזור במכינה”, הוא מספר, “ושכרתי דירה בבית הכרם עם שותפים. אני רוצה ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, אז אני  לומד עכשיו בקורס הכנה לפסיכומטרי, עובד בכל מיני עבודות מזדמנות ומנסה להכיר את ירושלים. אני עדיין מתגעגע לדרום, אבל גם המעבר לעיר הגדולה טוב לי. מה גם שירושלים היא לא סתם עיר גדולה. זאת עיר ממש מיוחדת”.