“אצלנו בבית לא התכחשו ליהדות, אבל לא הקפידו. בשולחן פסח היו מצות – וגם לחם” – NATIV Magazine

“אצלנו בבית לא התכחשו ליהדות, אבל לא הקפידו. בשולחן פסח היו מצות – וגם לחם”

(צילום: אדוארד קפרוב)

ליאה (ויקי) לוין, בת 30, מתכנתת. נולדה בטביליסי, גיאורגיה. עלתה לארץ ב-1992. גרה בתל אביב. בוגרת כיתת הכנה לגיור של נתיב

ליאה לוין התחילה לשמור כשרות כשהייתה בת 12. זה היה איזשהו דחף פנימי, בלי קשר לסביבה. “גדלתי בשכונת כוכב הצפון באשקלון”, היא מספרת. “כל השכנים שלנו היו ‘רוסים’ כמוני וכל החברים שלי בבית הספר היו ילדי עולים. אף אחד לא היה דתי או מסורתי. אצלנו בבית, רק אמא של אמא שלי שומרת חלק קטן מהמסורת – היא לא אוכלת חזיר ומדליקה נרות שבת. והיא בכלל לא יהודייה, אלא מולוקנית”.

מולוקנית?

“מולוקנים הם הנוצרים הראשונים. הם הכחישו את אלוהותו ואת תחייתו של ישו, דחו את הסגידה לסמלים, חגגו את פסח ושמרו חלק ממצוות התורה”.

הפריע לך שאת לא יהודייה?

“לא. אף פעם לא נתקלתי ביחס שונה או בזלזול בגלל זה”.

וההתקרבות שלך ליהדות עוררה תמיהה בבית?

“לא. בבית מעולם לא התכחשו ליהדות. תמיד עושים ארוחות חג, רק בלי להקפיד. בשולחן פסח, למשל, יש מצות, אבל אוכלים גם לחם. ההורים שלי צמים ביום כיפור אבל גם עושים בו מלאכה”.

העניין שליאה החלה לגלות ביהדות כנערה, המשיך גם אחרי שהתגייסה. היא השלימה את המסלול הצבאי של נתיב, אבל כשהגיעה לבית הדין ציפתה לה אכזבה: היא לא עברה. “באמת לא שמרתי על הכל במאה אחוז”, היא מודה. “יכולתי לא לספר את זה בבית הדין, אבל לא יכולתי לשקר לדיינים”.

אחרי השחרור מהשירות הצבאי במשרד הביטחון, ליאה חזרה לאשקלון והתחילה לעבוד במוקד הטלפוני של חברת תנובה. העבודה החדשה חיברה אותו לדת מכיוון לא צפוי. “עבדתי עם תיק לקוחות של המגזר החרדי, וזאת היתה נקודת ציון בשבילי. מבחוץ העולם החרדי עושה רושם של מוזר, זר ומנוכר. אבל כשדיברתי עם אנשים מהצד השני גיליתי עולם חדש: של אושר פנימי ורוגע ועזרה הדדית ומשפחתיות. פתאום חשבתי, אולי הם חיים יותר טוב ונכון ממני?

“באותה תקופה נתקלתי בהרצאה באינטרנט על תורה ומדע והתחלתי לשמוע באופן קבוע ברשת הרצאות על יהדות ברשת. כל פעם הוספתי עוד מצווה למאגר המצוות שלי. היה לי מאוד קשה לוותר על הבילוי בימי שבת, אבל אחרי ששמרתי שבת אחת התאהבתי בזה”.

בפעם הרביעית הצלחתי (צילום: אדוארד קפרוב)

כמה חודשים אחר שהחלה לשמור שבת, ניסתה ויקי להשלים את תהליך הגיור, אבל שוב לא עברה את בית הדין. “עזבתי את אשקלון ועברתי לתל אביב והמשכתי לשמור שבת. הייתי הולכת להתפלל בבית כנסת שהיה קרוב לדירה שלי, ברחוב פרישמן – בית כנסת בית אל. היתה שם אווירה מדהימה, אנשים מכל הסוגים: תיירים, עולים, מסורתיים, דתיים, חילונים. אתה לא מרגיש שום כפייה – מקבלים את כולם. אחרי התפילה עושים קידוש ומגישים כיבוד. כשנודע לי שבבית הכנסת פועלת כיתה של נתיב, החלטתי לנסות שוב ונרשמתי”.

איך הייתה החוויה של הקורס?

“מעולה, אבל הסוף שוב היה צורם. לא יכולתי לגשת לבית דין בתל אביב, כי תיק הגיור שלי בדרום עדיין היה פתוח, ונאלצתי לנסוע לשם. שוב לא עברתי – בפעם השלישית. קיבלתי את זה קשה”.

זה השפיע על אורח החיים שלך?

“כן. במשך שבועות הייתי הולכת לישון עם דמעות בעיניים. הייתי נוטלת ידיים ללא ברכה, כי משהו בי נאטם. עברו כמה חודשים, הגיעה תקופת החגים, ועברתי אותה אצל משפחה דתית של חברה. כמה ימים אחר כך קיבלתי טלפון: זימנו אותי לבית הדין בהתראה של 3 ימים!”.

מה עשית?

“התייעצתי עם הרב שלי והוא אמר לי ללכת, בלי לחץ. התעשתתי והתייצבתי בבית הדין. זאת היתה הפעם הרביעית שלי – ועברתי בהצלחה. כנראה שרק אז הגיע זמני, שהייתי צריכה לעבור את כל התהליך הזה. לאחר מכן גם החלפתי באופן רשמי את השם שלי מוויקי לליאה – ראשי תיבות של ‘לי אתה ה”, וגם הנסיכה מ’מלחמת הכוכבים’. היום אני מעריכה יותר כל ברכה וכל תפילה ושומרת יותר מאשר בעבר כי עכשיו אני חלק מהעם היהודי. הרוותי את זה ביושר!  סיימתי שלב א׳, התקבלתי – עכשיו הגיע הזמן ללמוד ולהתפתח. יש עוד הרבה לאן לשאוף”.

כתבות קשורות


להמשך התהליך ולקבלת מידע נוסף אנא מלאו את פרטיכם ואנו נשמח לחזור אליכם

התכנית מיועדת לאזרחי ישראל ותושבי קבע
NATIV Magazine
NATIV Magazine
NATIV Magazine