“אחרי חודשיים היתה לי נקודת שבירה. התלבטתי אם בכלל להמשיך”

מילה ולביץ’, קוסמטיקאית. נולדה באוקראינה, עלתה בשנת 2000. גרה בלוד. בוגרת כיתת הכנה לגיור של נתיב

סבתא של מילה ולביץ’ דיברה יידיש. אפתה מצות בפסח, נתנה למילה כסף בחנוכה. “אלה החגים שלנו, של היהודים”, היא הסבירה לה. לכן כשמילה עלתה לארץ עם בעלה ובתה, זה נראה לה טבעי – היא עומדת לבנות בית במדינת היהודים. “בהתחלה כמובן היה קשה”, היא מספרת. “היינו מאוד צעירים, הילדה היתה רק בת שנה וחצי וההורים שלנו נשארו באוקראינה. אף אחד לא עזר לנו. ובכל זאת הסתדרנו. גרנו בתל אביב, מאוד אהבתי את העיר”. מילה הוסמכה באוקראינה כרואת חשבון. “אבל לא יכולתי לעבוד בזה כאן, כי לא ידעתי עברית”, היא אומרת. “אז היו לי כל מיני עבודות מזדמנות. כך למדתי על החיים בארץ, הכרתי אנשים. ככה גם גיליתי שאני לא יהודייה על פי ההלכה”.

איך זה קרה?

“עבדתי במטבח בבסיס צבאי. פעם בא אלינו משגיח כשרות ושאל אותי אם אני יהודייה. עניתי שכן, אבא שלי יהודי. הוא שאל אותי מה עם אמא. אמרתי לו שהיא לא יהודייה, שאמנם היא חושבת שיש לה איזו זיקה ליהדות אבל אין לה מסמכים שמעידים על זה. המשגיח הסביר לי על כך שהלכתית יש קושי עם היהדות שלי. הייתי בשוק. אמרתי שזה לא יכול להיות, בתעודת הלידה האוקראינית שלי רשום שאני יהודייה. כמעט בכיתי. הוא התחיל לנחם אותי. זה היה ממש מרגש. הוא אמר שבנשמה אני יותר יהודייה ממנו ואם ארצה תמיד אוכל להתגייר”.

אז החלטת להתגייר?

“לא, לא יכולתי אפילו לחשוב על זה באותה תקופה. הילדה שלי עדיין היתה קטנה ונקרעתי בין הבית לעבודה, ואז גם התחיל תהליך הגירושים מבעלי. באופן כללי, הרגשתי שבנשמה אני יהודייה ולא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. התחלתי לחשוב על גיור רק בערך 15 שנה אחר כך”.

מה גרם לך לחשוב על זה?

“באותה תקופה כבר הייתי קוסמטיקאית וגרתי בלוד. פעם עברתי ליד מתנ”ס וראיתי קבוצת של נשים שכולן דיברו רוסית. אחת מהן היתה שכנה שלי. שאלתי אותה: מה אתן לומדות? היא סיפרה לי שהן מתכוננות לגיור. מיד חשבתי: זהו, זה הזמן שלי להתגייר. אבל בן הזוג שלי ממש לא התלהב מהרעיון. הוא אמר שזה לא מתאים לי ולא כדאי לי, אז דחיתי את העניין. אבל הרגשתי שעוד מעט זה יקרה. הבנתי שאני רוצה להיות יהודייה, שזה חשוב לי”.

הצלחת לשכנע את בן הזוג שלך?

“לא, אחרי כמה זמן נפרדנו. ואז לקחתי קורס פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב והכרתי שם בחור שגם גר בלוד, עולה מגאורגיה, דובר רוסית. התחלנו לדבר, להחליף חוויות. הוא היה דתי וסיפר לי הרבה על המסורת, על החגים, על ההיסטוריה שלנו. הוא קבע לי מזוזה בבית והתחיל לקרוא לי את התורה ברוסית. ואז כבר שום דבר לא היה יכול לעצור אותי. נרשמתי לקורס הכנה לגיור”.

איך עבר הקורס?

“ממש טוב. התחלנו ללמוד קצת לפני שבועות ובשיעור הראשון קראנו את מגילת רות. הסיפור של רות המואבייה, הגיורת הראשונה, מאוד ריגש אותי. בכלל, כל תהליך הלימודים היה מעניין. נהניתי מלימודי התורה, מדיונים על פרשת השבוע שהיו לנו בכל שיעור, ולמדתי הרבה דברים על תולדות עם ישראל. היו לנו גם טיולים נהדרים. בשמחה הייתי עוברת את הקורס עוד פעם”.

הכול עבר חלק, לא היו קשיים?
“בוודאי שהיו קשיים. חודשיים אחרי שהתחלתי את הקורס היתה לי נקודת שבירה. נפל לי האסימון שכל זה מאוד רציני, שאני מקבלת החלטה חשובה לגבי כל החיים שלי. התלבטתי אם בכלל להמשיך”.

ומה הכריע את ההתלבטות?

“אנשים שהיו מסביבי תמכו בי מאוד – גם המורים בקורס, גם המשפחה המלווה – ובאותו זמן הבת שלי התגיירה בצבא. כל זה עזר לי להחליט שאני ממשיכה”.

עברת את בית דין מפעם הראשונה?
“כן. התרגשתי מאוד. הבנתי שזה לא סתם מבחן, זה משהו מעבר לזה. ובסופו של דבר זה עזר לי, לא היה קשה שם כמו שחשבתי. הגעתי שלמה עם עצמי, עם האמונה שלי, עם ההחלטה שקיבלתי. אחרי הגיור בחרתי לעצמי את השם העברי רות, בגלל רות המואבייה”.