“הכרתי כאן אנשים שלא הייתי פוגש בשום מקום אחר. זה מדהים”
ניקולאי סטפנוב, בן 19. נולד ברוסיה. עלה לארץ ב-1990. גר בבית שמש. חניך הקורס הבסיסי של נתיב-תחילת שרות
ניקולאי סטפנוב לא זוכר את סיביר. הוריו עלו לארץ כשהיה בן שנה וחצי. “אבא שלי נוצרי ומהצד של אמא, יש לי סבא יהודי וסבתא נוצרייה”, הוא מספר. “גדלתי בבית שמש והכרתי שם אנשים מכל הסוגים. זאת עיר מעורבת – יש בה גם חילונים, גם דתיים וגם ממש חרדים. לא הרגשתי שונה בשום דבר מהחבר’ה שגדלתי איתם ולא הציקו לי אף פעם בגלל המוצא שלי. אני מחשיב את עצמי ישראלי לגמרי”.
לניקולאי לא היתה שום מודעות למסורת היהודית עד למסע בפולין שאליו נסע בתיכון. “זאת היתה הפעם הראשונה ששמרתי שבת. היתה אווירה מיוחדת – בלי טלפונים, התנתקנו מהכל, הלכנו לבית כנסת וחבר עזר לי להתפלל. מאוד אהבתי את האווירה של הביחד. ממש למדנו להכיר אחד את השני. אז נפל לי האסימון: איך פספסתי את כל זה? חשבתי, אולי אני אתחיל פה ושם לשמור שבתות, להתחבר לדת. אבל אחרי שחזרנו לארץ זה לא ממש יצא לי”.
איך שמעת על קורס נתיב?
“במכינה הקדם צבאית שעשיתי במצפה רמון. שם התחלתי שוב להתחבר למסורת – מאוד אהבתי לסגור שבתות, לשיר ביחד עם החברים. עד שהציעו לי לצאת לקורס נתיב, בכלל לא הייתי מודע לזה שאני צריך להתגייר כדי להיות יהודי על פי ההלכה. חשבתי על זה והפנמתי והחלטתי שאני רוצה לצאת לקורס. העדפתי לעשות את זה בתחילת השירות, להשלים את התהליך ולהתפנות לגמרי למסלול הצבאי. כבר עברתי גיבוש צנחנים. באוגוסט מתחילה הטירונות”.
איך עובר עליך הקורס?
“מעולה. כשלמדנו תנ”ך בתיכון זה הכי שיעמם אותי בעולם, לא יודע איך עברתי את הבגרות הזאת. המורה היתה בסדר אבל המקצוע ממש לא עניין אותי. כאן זה לגמרי אחרת. מתחילים את השיעור עם חיוך, באווירה טובה – ככה הרבה יותר טוב ללמוד. והכל נשמע ממש מעניין. אם אני לא מבין משהו, עוזרים לי אישית. פה מדייקים הרבה יותר, רוצים שבאמת תבין את החומר. כנראה לוקחים לקורס נתיב את המורים הכי טובים”.
הכרת חברים חדשים?
“בוודאי. זאת היתה אחת המטרות שלי בקורס – לגלות עולמות חדשים. הכרתי אנשים שלא הייתי פוגש בשום מקום אחר. כל יום אני מצליח להכיר מישהו חדש עם סיפור חדש. זה מדהים. זה גם ללמוד את החומר בכיתה וגם ללמוד את האנשים החדשים, ללמוד את החיים.
“אני בצוות מצוין, ואנחנו ממש מגובשים. אם נותנים לנו משימה, כולם מתנפלים עליה, כולם עוזרים אחד לשני, ומרימים ידיים ומתנדבים. יש אווירה מאוד טובה בקבוצה. ואם קורה משהו – אנחנו מדברים על זה, לא מחכים עד שזה יתפוצץ”.
מה ההורים שלך אומרים על זה?
“הם תומכים בי לגמרי. הם יודעים שאני עושה את זה אחרי שבאמת חשבתי על זה”.